יום שני, 23 באפריל 2018

PLC Professional Learning Community


מודל נשלי"ם לקהילה מקצועית לומדת
קהילה מקצועית לומדת (PLC) Professional Learning Community מוגדרת על-פי מודל נשלי"ם, כבעלת נושא או עולם תוכן משותף, מלווה ע"י מקורות או גורמים אקדמים, משלבת את התיאוריות עם הידע הפרקטי והניסיון הרב שמגיע מהעשייה בשדה. במהלך הפעילות בקהילה, הלומד מודע לתהליך הלמידה אותו הוא חווה. מודעות זו הכרחית לטיוב התהליך ולהמשגתו ללמידה משמעותית. הפרט השותף בקהילה המקצועית הלומדת חווה תחושת שייכות, מרחב בטוח להצגת רעיונותיו המקצועיים ותמיכת עמיתים.
·        נושא או עולם תוכן משותף
·        שילוב בין תיאוריות ופרקטיקה
·        ליווי ע"י גורמים אקדמים
·        יצירת מרחב בטוח ותחושת שייכות
·        מודעות לתהליך הלמידה והמשגתו
לאורך כל המפגשים משולבים זה בזה תיאוריות ומודלים בפרקטיקות המיושמות, נבדקות ומתורגלות בין המפגשים. מתרחשת למידה משמעותית: "למידה המזמנת חוויית למידה רגשית, חברתית וקוגניטיבית, המושתתת על שלושה רכיבים המתקיימים בו זמנית: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד, רלוונטיות ללומד".

התהליכים מובנים וקיימים מנגנונים תומכים סדירים. ההתמקדות היא בלמידה של התלמידים ובקשר בין ההוראה ללמידה. הקהילה משתמשת בביבליוגרפיה, מקורות אקדמיים או בליווי מומחה תוכן מן האקדמיה, לאורך כל התהליך או במקומות הנדרשים. בקהילה לומדת מבוססת מודל נשלי"ם הנושא או התוכן המשותפים המהווים פלטפורמה לתהליך הלמידה, השילוב בין התאוריה לפרקטיקה, מגיעה לידי דיוק מרבי בהתבסס על מאמרים, ליווי וייעוץ אקדמי. תהליך האקדמיזציה מסייע ליצירת הבהירות והשקיפות של תהליך זיהוי הלמידה. העבודה מבוססת נתונים והערכה בקהילה נוצרה אווירת שיתוף, אינטימיות, מרחב בטוח ללא חשש מ"דליפה" מחוץ לקהילה. חברי הקהילה סומכים ואחראים אחד על השני .קהילה לומדת מבוססת על נאמנות חברי הקבוצה אחד לשני ועל אהבת האדם את רעהו. יחסי אמון ונורמות שיתוף לאורך כל תהליך הלמידה ובמיוחד בסוף כל מפגש, מתבצע שיתוף כל הלומדים בחווית הלמידה שהתרחשה במהלך המפגש. יישום היכולת המטה-קוגניטיבית להמשיג את תהליך הלמידה שהתרחש במפגש. המודעות בקהילה לומדת היא ההכרה המלאה בחווית הלמידה שאנו עוברים. כלומר זיהוי של מה שאנו מרגישים, חושבים או עושים ברגע מסוים בתהליך הלמידה הקבוצתי, ובמתרחש סביבנו בקבוצה בעודו מתרחש. המודעות במהלך הלמידה  היא הכרתו של אדם בעצם קיומו והווייתו, והתבוננותו במחשבותיו, בתחושותיו וברגשותיו בזמן התהליך. כאשר אנו מודעים מודעות מלאה לעצמנו, תהליך הלמידה הופך להיות משמעותי יותר: מייצר רלוונטיות, ערך ומעורבות מדויקת יותר בתהליך. נוצרת מודעות לתהליך הלמידה הפנימי כתוצאה מהדהוד תהליך הלמידה החיצוני. ההמשגה מסתייעת בידי הלומד משום שגם רעהו לקהילה משתף בתהליך הלמידה אותו חווה. העוצמה של תהליך הלמידה מועצמת דרך ההמשגה האישית תוך שיתוף בפורום הקהילתי. הלמידה ברובה היא למידה רפלקטיבית המבוססת על הלמידה מהצלחות העבר. השיטה מבוססת על תשומת לב סלקטיבית ללמידה מהעבר (הגברת המודעות) ולזיהוי ידע המכוון לפעולה עתידית מתוך ההנחה שבעשייה-היום יומית חבויים ידע רב וחכמה ושהעלאתם אל פני השטח תתרום לעבודה עם אוכלוסיות אלו. למודעות תפקיד חשוב בזיהוי ההתנהגויות שהובילו להצלחה- שחזור התחושות, המחשבות והרגשות. לארוך כל תהליך הלמידה מתרחשים: דיאלוג רפלקטיבי, חקירה ובחינה עצמית.

יום חמישי, 12 באפריל 2018

Gesher Emet model for learning community


מודל "גשר אמת" לקהילות לומדות
אחד הקשיים בהובלת קהילה לומדת הוא שימור הקבוצה והתהליך לאורך זמן. קבוצה היא אוסף פרטים/ אנשים בעל מכנה משותף. קהילה היא קבוצת אנשים בעלי משימה משותפת. ארגון הוא בעל מבנה ונהלים ומורכב מקהילות. שביעות רצון הקבוצה אינה מספיקה כדי לשמרה לאורך זמן כקהילה. קיימים 6 גורמים אשר משפיעים על המוטיבציה של הקבוצה לאורך זמן "גשר אמת":
  • ·        גמישות
  • ·        שייכות
  • ·        ראות למרחוק
  • ·        אחריות
  • ·        מדדים
  • ·        תיגמול

גמישות: מידת יכולת התאמת תהליך הלמידה את לצורכי הקבוצה. גמישות בנושאים ובתוכן, בשילוב הפרקטיקות עם התאוריה, בליווי האקדמי, בביטחון ובתחושת השייכות. הובלת התהליכים על פי צורכי הקבוצה והמציאות המשתנה בשטח. מאפייני הקבוצה על-פי הגישה האנתרופוגוגית Anthropogogy הם: הקבוצה מכוונת עצמה, מענה לצורך, חדשנות ויישום מיידי: 4 מאפיינים אלה דורשים גמישות רבה בקהילה. גם אם לא נדרש מאמץ רב יש לבצע התאמת תהליך הלמידה לצורכי הקבוצה, יש לתקשר לקבוצה את הגמישות אשר בוצעה במיוחד בשבילה. הגמישות יכולה להיות בסדירויות: שעות, מיקום, משך ותדירות המפגשים, סוג המפגשים: פרונטליים או מכוונים, צורת ישיבה, עזרי למידה וכו'.
שייכות: תחושת שייכות אנשי הקבוצה לקהילה הלומדת, ולארגון בו היא מתרחשת. ככל שהקבוצה תרגיש שייכת יותר למסגרת בה היא נמצאת: קהילה, פרופסיה, דיסציפלינה או ארגון היא תהיה מחויבת יותר ופחות יעלו לה הרהורים על הפסקת המפגשים. על הקבוצה לייצר גאוות יחידה, לחבר את הקבוצה לערכי הקהילה, ערכי הפרופסיה והארגון. יש לתקשר את הערכים ולתת להם כותרות כדי שהקבוצה תוכל לחזור עליהם כמנטרה המעצימה את תחושת השייכות. תחושת השייכות מועצמת בסיטואציות של הצלחה. מומלץ לנהל ויזואלית את נושא השייכות דרך עיצוב סביבת העבודה בהתאם. כל אירוע מגבש או שגרות ניהול המייצרות לכידות, יחזקו את תחושת השייכות לאורך זמן.
ראות למרחוק: בהירות התהליכים המתרחשים בקהילה ובארגון ומידת השקיפות שלהם לחברי הקבוצה. עד כמה הקבוצה חשופה אליהם, מעורבת בהם, כמות השמועות בקהילה ובארגון ביחס לכמות המסרים המתוקשרים. ראות למרחוק מייצרת מעורבות ומקטינה עמימות. עמימות מייצרת תחושת תסכול, אי-ודאות. השקיפות באה לידי ביטוי בקבלת החלטות: ספציפית לגבי הקבוצה ולגבי הארגון בכלל. יש לשתף את הקבוצה בתהליך קבלת ההחלטות בשלבים השונים ובמידע הרלוונטיים לו, דבר שייצור תחושת מעורבות ויקטין עמימות ואי ודאות.
אחריות: עד כמה האנשים בקבוצה לוקחים אחריות על התהליך בקהילה. חברי הקהילה לוקחים אחריות אישית והדדית על יעדי ומטרות הקהילה והארגון. עד כמה מפותחת היכולת לקחת אחריות: response - ability ועד כמה ברורים תחומי האחריות של כל משתתף והוא ממלא אותם ומעבר. ככל שהשותפים לקהילה יחשבו שהדברים שהם עושים תורמים מיידית או משמעותית לארגון, ליעדיו ולסובבים אותו, הם ייקחו עליהם יותר אחריות. הקהילה היא מרחב ללמידה משמעותית: ככל שהפרט בקבוצה חושב שהוא תורם יותר לקבוצה והקבוצה תורמת לו באופן אישי, הוא תופש את הקהילה כמרחב משמעותי.
מדדים: הצגת מדדים כמותיים ואיכותיים לכל חברי הקבוצה ולקהילות השונות בארגון ולארגון בכללותו. המדדים מעודדים מצוינות וחדשנות. המדדים מעוררים מוטיבציה. כדי להפוך את ההתנהגות הרצויה מהקבוצה, לנורמה: יש להציג אותה כמטרה המנוסחת במונחי התנהגות גלויה מלווה במדדים כמותיים ואיכותיים ברי השגה- מטרה "חכמה" על-פי מודל SMART. המדדים מהווים את הקשר בין יכולות הקבוצה לציפיות ממנה. הם מאתגרים אך עדיין מנוסחים כמטרות ברות השגה. משודרת לקבוצה תחושת מסוגלות בהשגתם לאורך כל הדרך תוך מענה ותמיכה מקצועית ליצירת עצמאות.
תיגמול: התיגמול הוא בצורת הכרה והוקרה, שבח, פרס או יוקרה, בהתאם לביצועי הקבוצה- ומידת העמידה בתהליך וביעדים. כל קבוצה מצפה להתייחסות ולהערכה מצד מנהליה והסובבים אותה: שבח קבוצתי ופומבי. לתיגמול ולכבוד ישנה חשיבות גבוהה עבורה. על מנהל הארגון לתת מענה לציפיות אלו בהתאם להתנהגותה המקצועית והנורמטיבית של הקבוצה. יש לוודא שהמענה לצורכי ״העמידה ביעדים״ יהפוך להיות חלק מהחוזה אך לא יהפוך למטרה במקום תהליך הלמידה. בכל מקרה אסור לשחוק את כלי התיגמול ולהפוך אותו למובן מאליו, כי הוא יאבד מכוחו ולא ניתן יהיה להניע את הקבוצה להמשך התהליך.
ככל שהקבוצה תחוש כי המערכת מתגמשת ומותאמת לצרכיה, היא מהווה מרחב שייכות בטוח ומשתתפת בתהליכי קבלת ההחלטות, יוגדרו תחומי אחריות והשפעה ברורים מלווים במדדים "חכמים", יתוקשר לקבוצה בצורה גלויה ואותנטית המאמץ והיחס שהושקע בה, הקבוצה תמשיך בפעילותה כקהילה לומדת לאורך זמן.


יום שלישי, 27 במרץ 2018

Victim or Victor


 קורבן או מנצח
עמדת חיים מבוססת על אמונה וערכי ליבה והיא מכתיבה את הדרך בה אנו תופשים ורואים את החיים ואת העולם. בדרך זו אנחנו ניגשים לסיטואציות השונות ומעצבים את תודעתנו. תודעה זו מכתיבה את הקשרים שאנו יוצרים עם עצמנו ועם אחרים, ואת הבחירות שאנו עושים והפעולות שאנו מבצעים. במהות, תודעה "בריאה" מייצרת תפישת עולם של "מנצח" הלוקח אחריות על חייו, במידה והוא נכשל הוא מבין שהכישלון הוא שלו. הוא מישיר מבט אל המציאות ומציג בצורה כנה מדוע כשל. לעומתו בעל תפישת העולם של "קורבן" מאשים בהכול את כולם חוץ מעצמו. הוא לא לוקח אחריות על דבר, ובמידה וכן לוקח אחריות היא מעטה מידי. הוא נמנע מלהישיר מבט למציאות במידה הנדרשת. הוא משקר באופן קבוע לעצמו בכדי להימנע מרגשות אשם. 
המנצח עומד על שלו תוך מודעות לכוחותיו ומשאביו הפנימיים.
הקורבן אינו משתמש בכוח ובעוצמות שיש לו, ולכן הוא נשאר תקוע.
הקורבן אינו מבקש עזרה בעוד למנצח יש את התבונה לבקש עזרה בשעת הצורך כשהוא מזהה שכוחותיו ומשאביו אינם ברמה הנדרשת למילוי המשימה תוך התגברות על המכשולים הניצבים בדרכו.
המנצח לומד מהטעויות שלו כחלק מלקיחת האחריות על התהליך. הוא חוקר מהן הסיבות לפערים ומחכים מהערכת ביצועיו. הוא מסיק מסקנות לעתיד לגבי מה יכול היה לעשות אחרת.
נראה כי הקורבן אף פעם אינו נוטה ללמוד. הוא מתנגד לראות את עצמו כחלק מהבעיה כי הוא חושש להרגיש אשם, ולכן מגיב בתוקפנות לכל אשמה.
מנצח ממקד את עצמו מהר ככל שניתן בראיית העתיד. הוא דואג להסתכל על עתידו בראיית העבר בכדי ללמוד ממנו ולהשתחרר ממנו. ברגע שלמד את הלקח הוא מתקדם הלאה ואינו נשאר תקוע בעברו.
הקורבן נשאר תקוע בעברו, ובטעויותיו. הוא מתאבל עליהן וממען להיפרד מהן דרך תהליך למידה והפקת לקחים לעתיד. הוא מתעסק במערכות יחסים אשר נכשלו בעבר ומקומות עבודה שלא צלח.
המנצח אופטימי לגבי עתידו והקורבן פסימי לגביו.
המנצח תמיד מוכן למה שיזמנו לו חייו, בזכות תהליך הלמידה שביצע בעבר. הוא אינו תקוע בעברו או בוש בו. הוא סומך על משאביו הפנימיים והאנשים אשר יעמדו לעזרתו בעת הצורך.
הקורבן אף פעם אינו מוכן ולכן הוא טוען שהחיים מפתיעים אותו כל הזמן, גם כאשר אותו אירוע או אותה סיטואציה מופיעים בשנית. הוא אינו מצליח ללמוד את הלקח ולכן האירועים חוזרים על עצמם בגרסה כזו או אחרת. ישנה תחושה אצל הקורבן של עצימת עיניים מול המציאות הטופחת לו על הפנים.
המנצח יוזם ומניע במקום להמתין, הוא מרוויח נקודות זכות בהתמקמו בעמדה פרואקטיבית.
הקורבן רק מגיב: פועל בתגובה למצב או אדם. הוא מתמקם בעמדת הגנה ותמיד ממתין לגורם שיניע את התהליך. הוא עסוק כל הזמן במניעת אירועים "רעים" במקום לצבור נקודות זכות.
המנצח לוקח סיכונים חכמים בעוד הקורבן אינו לוקח סיכונים כלל, הוא תמיד יבחר בדרך הבטוחה בכדי להשיג את יעדיו, בטוענה שהסיכון "מטופש".
סיכום: מאפייני הקורבן מול מאפייני המנצח





שיירת יחיעם: היום לפני 70 שנה


במרץ 1948 נשאר קיבוץ יחיעם ללא מזון וללא תחמושת. בהגנה מבינים שאם לא תוגש עזרה מיידית לקיבוץ אין לחברים סיכוי לשרוד. בחטיבת כרמלי, גדוד 21 של ההגנה, מתארגנים להגיע לקיבוץ עם מזון ונשק, חומרי בניין לביצורים.
הערבים, שיערו כי היהודים ירצו להעביר אספקה ליחיעם הנצורה והחליטו לארוב לכוחות.
ואז- מגיע מידע משירות הידיעות (ש"י) על המארב.
המג"ד בן-עמי פכטר אמר: "אין להם מה לאכול, אין להם תחמושת, ואם לא נגיע לשם ישחטו את כולם".
מחליט להצטרף כאשר בראש השיירה מוביל משוריין המיועד לפריצת מחסומים.
השיירה יצאה לדרך ב- 27.3.48, שבת בצהריים.
במבואות הכפר הערבי "אל-כברי", היכן שהשיירה מאטה בשל עליה הם נתקלים במחסום אבנים. ממתין להם מארב.
"... הערבים רצו לשתק את המשוריינים וירו על הנהגים. מכיוון שהמשוריין שבו נהגתי היה בריטי, ההגה היה בצד ימין. הערבים ירו לצד שמאל והרגו את איתן זייץ (מפקד השיירה, אשתו מתאבדת ביום השנה).
הם הבחינו שהמשוריין ממשיך לנסוע והחלו לירות לכיווני. שני כדורים פגעו בי כתף ובחזה..."
ויצריבר ממשיך לנסוע ומצליח להגיע ליחיעם. הוא לא מודע לטרגדיה המתחוללת מאחור. 
"... דחפתי את האבנים עם הכף הגדולה של "פורץ המחסומים" וחשבתי שכל השיירה נוסעת אחרי".
האוטובוס הנמצא בקצה השיירה מנסה להסתובב, מתהפך וחוסם את דרך המילוט. השירה נלכדת בתוך האש ומתפתח קרב. בקרב נהרגים 47 לוחמים, ביניהם בחורה אחת עליזה שיינרמן.
ויצריבר מספר: "אחיה, משה שיינרמן היה באוטובוס שבשיירה ורצה שתעבור אליו. אמרתי לה: "עליזה, אל תחליפי מקום". אחיה התערב ואמר שהמשוריין שלו יותר טוב והיא עברה אליו. כשאמרו לקפוץ מהמשוריין, היא קפצה ונהרגה מכדור שפגע בה. אחיה קפץ לקחת אותה וגם הוא נהרג."
דבורצקי חיים (ליוקה) הי"ד – נצר אחרון, יליד 1927 פולין.
חניך תנועת "דרור". עם כניסת הגרמנים לפולין ב- 1939 אביו נהרג, אימו ואחיו נחטפו לנגד עיניו ונרצחו. ליוקה ברח מהגטו ליערות והצטרף לפרטיזנים. במאי 1946 עלה לארץ ספינת המעפילים "דב-הוז". התגורר בקרית-חיים ועבד בניין כטפסן. בדצמבר 1947 התגייס ושירת ב"חטיבת כרמלי" בגדוד 21. השתתף בשיירת יחיעם ונהרג בקרב ב-27.3.48. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בנהרייה. יהי זכרו ברוך.
"אכזר היה הקרב. מעטים מול הרבים. פורץ-המחסומים הבודד ובו נפגעים מבקיע ליחיעם. ששה כלי רכב ולוחמיהם מכותרים. משוריין נוסף נחלץ ומנסה לחזור אך נפגע ומתהפך. מספר הנפגעים רב. מעטים נותרים שלמים. ועת ערב דולקות חמש אבוקות. ארבעים ושבע גוויות פזורות בצידי הדרך להיות למשיסה ולבז. החיים נסוגים לבסיס בפקודה. לוחם יחיד מביא אל יחיעם את בשורת השיירה. ירח מלא של מחצית החודש...  בערב שבת ה' באייר, קמה מדינת ישראל".

יום חמישי, 14 בדצמבר 2017

Ludwig Zamenhof TheMalchutha: Compassionate Road Map


אליעזר לודוויג זמנהוף דמלכות"ה: דרך רגישותית

זמנהוף (Zamenhof) שנולד ב-15 בדצמבר 1859 בביאליסטוק, ראה בחזונו הרגישותי Compassionate Vision את האספרנטו כשפה שנייה גלובאלית המשותפת לכל העמים. כלומר, שפה שילמדו אותה ברחבי העולם, לצד שפת המקום, היא תשמש לתקשורת בינלאומית, ובכך היא תייעל את התקשורת הבינאישית ותמנע אלימות. דרכו הרגישותית של זמנהוף היא הרכיב הראשון במודל המנהיגות הנשית דמלכות"ה. מדובר על חזון רגישותי עולמי- Global Compassionate Vision, חזון מבוסס חמלה. מפת הדרכים שהוא בנה נותנת מענה לצורך ומצוקות הפרט והכלל. החזון הרגישותי מסביר לאנשים מדוע הם צריכים לשאוף לשינוי בדרך רגישותית זו. חזון רגישותי זה מניע את האנשים דרך ערכים. חזון רגישותי, מטפח תקווה ומוטיבציה, מקנה לאנשים סיבה קוסמית שכדאי "להילחם" למענה, או במקרה הספציפי של זמנהוף- למנוע אלימות.

ביאליסטוק בתקופת ילדותו של זמנהוף הורכבה מבליל של אוכלוסיות, ולכן גם דוברו בה לשונות רבות. בבית משפחת זמנהוף דיברו יידיש, כמו אצל רוב המשפחות היהודיות, שהיו אז רוב תושבי העיר. אף על פי שהעיר הייתה בשליטת רוסיה מתחילת המאה ה-19, עדיין ישבו בה פולנים רבים, לצד רוסים, ליטאים, טטרים, גרמנים ועוד. כבר בגיל צעיר שלט זמנהוף בכמה שפות. לצד יידיש, הוא דיבר רוסית שכנראה שמע מאביו, וגם פולנית, אף שרשמית אסרו השלטונות הרוסיים ללמוד בשפה זו בביאליסטוק. הוא גם למד גרמנית מאביו, שהתמחה בהוראת גרמנית וצרפתית. בהמשך למד גם עברית, ובתקופת התיכון הוסיף על אלה צרפתית, לטינית ומעט יוונית ואנגלית.
במחקר בנושאי כלכלה וחברה רואים כי מנהיגות נשית דמלכות"ה תומכת יותר בגישה סוציאליסטית ושוויונית. זמנהוף נתקל באפליה, אלימות ושנאה על רקע לאומי ברחובות ביאליסטוק מגיל צעיר. הוא הרגיש כי אחד הדברים המפרידים בין העמים והקבוצות האתניות הוא הפער הלשוני. כשהיה בן עשר חיבר מחזה בחמש מערכות בשם "מגדל בבל", טרגדיה המשקפת את החיים שהכיר בביאליסטוק ועוסקת באי-הבנות בין תרבויות בשל היעדר שפה משותפת. זמנהוף שהיה בעל תפישת עולם זו, ייחס חשיבות רבה יותר לערך השלום והעדיף להימנע מתקיפה. זמנהוף כ"מנהיג נשי" נטה יותר לחמלה מאשר לאלימות, ולכן החזון שלו הוא מבוסס חמלה Compassionate vision or Compassion Based Vision (CBV), יותר מאשר חזונם של מנהיגים גברים אחרים. כ"מנהיג נשי" הוא הקשיב יותר למצוקות הסובבים אותו, הביע דאגה וחמלה לאחר לאורך כל חייו.
כשהיה אליעזר בן 14 עברה המשפחה לוורשה. גם שם הרעיונות בדבר הפערים הלשוניים לא הרפו ממנו, כמו גם הרצון למצוא להם פתרון. כבר בהיותו תלמיד תיכון החל לנסות ולפתח שפה בינלאומית, שתוכל לגשר על הפערים האלה. כך נוצר בפעם הראשונה החזון הרגישותי של זמנהוף. הגרסה הראשונה של הלשון שהמציא הייתה בעלת דקדוק עשיר, אבל מורכב למדי. כשלמד אנגלית הבין שהדקדוק חייב להיות פשוט יותר, ושיפר את השפה בכיוון זה.

זמנהוף השתדל להשתמש במילים שיהיו מובנות לכמה שיותר אנשים, גם אם אינם מכירים את השפה הבינלאומית. הוא בחר כמה שיותר מילים הדומות למילים בינלאומיות, או מילים המוכרות לדוברי שפות שונות. השפה מבוססת על מספר מצומצם יחסית של שורשים, שאליהם מוסיפים סיומות ותחיליות שונות כדי להגדיל את מספר המשמעויות, באופן שמאפשר לייצר מילים רבות יחסית. כמו כן השפה כללה מספר לא גדול של כללי דקדוק. הדבר החשוב ביותר הוא שאין בה יוצאים מהכלל, כמו שיש בכל השפות הטבעיות, כך שקל מאוד ללמוד אותה, בעיקר לדוברי שפות אירופיות.
כשסיים את לימודי התיכון כבר הייתה בידי זמנהוף גרסה כמעט מושלמת של השפה, שהוא כינה אותה Lingwe Uniwersala, כלומר שפה אוניברסלית, בלשונו, ביטוי התנהגותי Habitual Visin לחזון הרגישותי שלו. הוא הציג את השפה לכמה מחבריו לכתה, אבל עדיין לא הרגיש שהיא בשלה לפרסום. במקום זה הוא הפנה את מרצו לחיבור ספר על הדקדוק של היידיש. גם אותו הוא לא פרסם כשסיים לכתוב, אם כי חלקים מספר פורסמו בהמשך בכתב עת יידי.

החזון הרגישותי של זמנהוף משרת שלוש מטרות חשובות:

1.    מבהיר את הכיוון הכללי של הפתרון והמענה לצורך, כתוצאה מתהליך חמלה מוגדר, כמוביל שינוי.

2.    מדרבן אנשים לזהות את הערכים האישיים שלהם עליהם מבוסס החזון, ונקיטת פעולה בכיוון הפתרון והמענה לצורך (גם אם הצעדים הראשונים כואבים מבחינה אישית ולא משרתים את האנשים בטווח הקצר).

3.    מסייע בתיאום הפעולות של אנשים שונים בצורה מהירה ויעילה, תוך הצמדות לסולם ערכים מאד מדויק.

ב-1879 יצא זמנהוף למוסקבה, ללמוד רפואה. בעקבות גל הפרעות ביהודי האימפריה הרוסית, שזכה לכינוי "סופות בנגב", שב זמנהוף לפולין, מחשש מפני חקיקה אנטישמית ברוסיה, חשש שאכן התממש ב-1882. הוא המשיך את לימודי הרפואה באוניברסיטת ורשה, וכשסיים ב-1885, קיבל משרת רופא בליטא. כעבור זמן קצר עבר לווינה, כדי להתמחות ברפואת עיניים.
במהלך לימודיו המשיך זמנהוף לשכלל ולשפר את השפה שהמציא, והכניס בה שינויים גדולים. בכל פעם ששינה משהו, בחן את השפה באמצעות תרגום טקסטים לשפה הבינלאומית וכתיבת טקסטים מקוריים, כדי לבדוק כמה היא שימושית. נראה שהוא גם הושפע לתקופה קצרה משפת Volapük, שפה בינלאומית שהמציא הכומר הגרמני יוהן מרטין שלייר (Schleyer) ב-1880. עם זאת, זמנהוף המשיך בדרכו בעקביות. בתקופה ההיא עסק פחות במילים מסוימות, ויותר במארג השלם של השפה, כדי לוודא שהיא תהיה קולחת והרמונית ככל האפשר. ב-1885 הרגיש סוף סוף שהשפה הושלמה ואפשר לפרסם אותה.

במקביל לתחילת עבודתו כרופא, עסק זמנהוף גם בחיפוש מימון לפרסום השפה שפיתח. בסופו של דבר, הישועה הגיע מאביה של ארוסתו, קלרה זילברניק (Zilbernik). האב, סנדר זילברניק, היה איש אמיד, בעליו של בית חרושת לסבון, והסכים לתת לזמנהוף את הסכום הדרוש להדפסת ספר השפה, על חשבון הנדוניה שיקבל כשיישא את בתו.
העבודה נמסרה לבעל בית דפוס בוורשה, ולאחר אישור הצנזורה, ביולי 1887 ראתה אור חוברת בת 42 עמודים בכותרת "שפה בין לאומית. הקדמה וספר לימוד (לדוברי רוסית)". עד סוף השנה יצאו מהדפוס בוורשה חוברות דומות בפולנית, צרפתית וגרמנית. בשנים הבאות ראתה אור החוברת גם באנגלית, יידיש, עברית (שדובריה אז היו מעטים מאוד), שבדית, איטלקית, ספרדית, צ'כית ולשונות נוספות. זמנהוף לא חתם על החוברת בשמו, אלא הסתפק בשם העת Doktoro Esperanto, כלומר "הרופא מלא התקווה" בלשון שהמציא. עד מהרה דבק השם הזה בשפה החדשה, והיא הפכה לשפת "אספרנטו", כלומר שפת התקווה.
החוברת הראשונה קיבלה את הכינוי unua libro  (הספר הראשון), ועד מהרה הוציא זמנהוף גם את הספר השני, שהכיל עוד חומרי לימוד ותרגילים. בשונה מקודמו, הספר השני יצא רק בשפת אספרנטו, ולא במהדורות המיועדות לדוברי שפות שונות. זמנהוף הבהיר מראש שהוא מוותר על כל הזכויות בשפה שהמציא, ומעוניין שהיא תהיה לנחלת הכלל.
ניסיון הפצת חזון הרגישותי של זמנהוף- הוא ניסח מסר רגישותי בהיר ופשוט: התקשורת פועלת במיטבה כשהיא ישירה ופשוטה ומבוססת על שלבי תהליך החמלה, עד כדי כך שתהיה מובנת לכלל האנשים. הוא חיזק את המסר באמצעות מנהיגותו על-ידי דוגמה אישית. זמנהוף הקפיד על קיום תקשורת דו-סטרית תוך שיקוף רגשות וערכים: בני אדם יתנו הסכמתם לחזון רק לאחר שניתנה להם הזדמנות להתמודד עמו ולקרוא עליו תיגר. לאכזבתו של זמנהוף, השפה לא התפשטה כפי שקיווה. הוא הציב לעצמו יעד של 10 מיליון דוברי אספרנטו, אבל כעבור שנתיים, ב-1889, עמד מספרם על כאלף בלבד, כמעט כולם באימפריה הרוסית. אף על פי כן, הוא לא התייאש, והתחיל לפרסם כתב עת באספרנטו, לדוברי השפה. גם זה היה כישלון, ולביטאון לא היו יותר מכמה מאות מנויים. גם הצעתו של זמנהוף מעל דפי כתב העת, לייסד ארגון עולמי של דוברי השפה הבינלאומית נפלה על אזניים ערלות.

6 עקרונות המנהיגות הנשית על-פי מודל דמלכות"ה שבאו לידי ביטוי במנהיגותו של זמנהוף :

•         זמנהוף היה בעל מודעות מפותחת לרגשות האחר, ואולי אף הזדהה עימו. היא ייצר דרך רגישותית כדי להוציא את האחר ממצוקתו.

•         כדי להיות "שותף רגשי" לזמנהוף היתה קודם כל מודעות עצמית גבוהה, יכולת הקשבה והכלה, יכולת ניתוח וזיהוי ויכולת המשגה.

•         החמלה מכילה בתוכה את המודעות לרגשות האחר אך אינה נשארת שם. היא אינה מחייבת אמפתיה או הזדהות. היא כן מחייבת חיבור לרגשות האחר או ברובד אינטלקטואלי או ברובד רוחני יותר. זמנהוף יצר חיבור זה דרך תהליך יצירת השפה. שפה מייצרת דפוסי חשיבה, מעצבת מחשבות ובכך את האינטלקט.

•         לזמנהוף היתה היכולת לזהות ולדייק את צורך האחר לדרך רגישותית. חמלה כשותפות רגשית שמה במרכז את פתרון הבעיות, את זיהוי הצורך ומתן המענה. לכן בחר ביצירת שפה עולמית כמענה לצורך מניעת אלימות ויצירת שיתוף פעולה מכיל ומוגן.

•         זמנהוף ניסה בשיתוף אנשים נוספים להוביל את הדרך הרגישותית האמורה לתת מענה לצורך או לפתרון הבעיה.

•         הוא הוביל את הסובבים אותו דרך הקשבה, דאגה וחמלה. לצד קשייו בהפחת רוח חיים בשפה שהמציא, התמודד זמנהוף גם עם קשיים כלכליים לא מעטים, שנבעו בין השאר מהעובדה שהקדיש חלק ניכר מזמנו לענייני אספרנטו. הקשיים הכלכליים דחפו אותו לחיפוש משרות רפואיות במקומות מרוחקים יותר מהמרכז התרבותי, כמו גרודנו (כיום הורדנה בבלארוס) או חרסון שבאוקראינה. הוא גם נאלץ להסתייע כלכלית בחמיו, שהמשיך לתמוך במשפחה, אך הבהיר לו שהוא מעוניין שנכדיו יתחנכו בוורשה. זמנהוף נאלץ לצמצם את פעילותו בתחום האספרנטו, ולהקדיש יותר זמן לפרנסת משפחתו.

אף על פי כן, השפה החדשה קנתה לה אט-אט בסיסי מעריצים באירופה. בנירנברג שבגרמניה נפתח מועדון ראשון של דוברי אספרנטו, ובעקבותיו צצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עוד ועוד מועדונים. זמנהוף עצמו, על אף צמצום הפעילות, המשיך לשקוד על תרגום יצירות מופת מהספרות העולמית לאספרנטו, בהן למשל "המלט" של שייקספיר, ויצירות של הנס כריסטיאן אנדרסן, היינה, מולייר, גתה, דיקנס וסופרים אחרים.
ב-1905 התכנסה בבולון שבצרפת ועידה ראשונה של דוברי אספרנטו, בהשתתפות 688 צירים מ-20 מדינות. לאחר הוועידה העניק ראש ממשלת צרפת לזמנהוף את אות לגיון הכבוד. הפופולריות של השפה המשיכה להתפשט, וב-1910 הוזמן זמנהוף לכינוס בוושינגטון. באותה שנה הגישו צירי פרלמנט בבריטניה וצרפת את מועמדותו לפרס נובל לשלום. כעבור שנתיים הרגיש זמנהוף שהשפה כבר צברה תמיכה רחבה די הצורך, והתפטר מתפקידיו באיגוד האספרנטו העולמי. הוא המשיך לעסוק בתרגום טקסטים, ובראשם מפעל חייו – תרגום התנ"כ לאספרנטו. דרך רגישותית היא תנאי הכרחי להיות מנהיג דמלכות"ה המהווה דוגמה אישית. דרכו הרגישותית של זמנהוף התבססה על המצווה ״ואהבת את רעך כמוך״, במצווה זו מוגדרת אמפתיה: הזדהות ואהבה של האחר כאילו הוא אני. בדרכו הרגישותית של זמנהוף אין שום היגיון או בחירה. החמלה שלו היא רגש ספונטני של התאחדות עם רגש האחר בכדי לעזור, לעשות משהו אקטיבי, ולשים אותו במרכז, לפניו, לעשות משהו בשביל האחר בלי לחשוב על עצמו. להיות שם בשביל האחר, והוא עשה זאת בצורה מוחלטת, תוך כמעט ביטול עצמי. בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה שפת האספרנטו לפרוח, ואפילו היו הצעות להפוך אותה לשפה הרשמית של חבר הלאומים, הגוף שהוקם בעקבות המלחמה, והפך לימים לאו"ם. אלא שזמנהוף לא זכה לחזות בכך. הוא מת ב-14 באפריל 1917 בוורשה, מאי ספיקת לב.
לאחר שנות הפריחה, באו גם שנים קשות. בגרמניה הנאצית נאסרה האספרנטו בשל יהדותו של זמנוף. בברית המועצות היא נאסרה משום שנתפסה כמנוגדת ללאומנות הסובייטית. גם משטרים אחרים כמו ספרד בתקופת פרנקו ויפן שללו את האספרנטו.
ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף (ביידיש: לייזער לוי זאַמענהאָף, באספרנטו: Ludoviko Lazaro Zamenhofo ״לודוביקו לזארו זמנהופו״) ספג את חזונו הרגישותי מהוריו, מסביבתו, ומהארועים ההיסטוריים בתקופתו. הוא נולד כאליעזר זמנהוף (Zamenhof) ב-15 בדצמבר 1859 בביאליסטוק, עיר פולנית שהייתה אז בשלטון האימפריה הרוסית. אביו, מרק (מרדכי) זמנהוף, היה איש חינוך ומורה לשפות וגם אתאיסט מושבע. אמו, רוזליה (לבית סופר) הייתה יהודייה מאמינה. לשמו העברי אליעזר (לייזער או לזר בשפות המקומיות) הוסיפו ההורים בשל החוק הרוסי גם שם נוצרי, לודוביק (או לודביג, בהגייה גרמנית). לאחר מלחמת העולם השנייה התייצב מצבה של השפה. מספר הדוברים בעולם נאמד בין מיליון לשני מיליון, בהם כ-1,000 – 2,000 דוברי אספרנטו מלידה. לטענת כמה מחסידיה זה הופך אותה משפה מלאכותית לשפה טבעית, משום שיש דוברי אספרנטו כשפת אם, אך גם הם מסכימים שהמספר הזה זניח למדי.

משנת 2009 מצוין ביום הולדתו, 15 בדצמבר, יום זמנהוף, חגם של אוהבי האספרנטו, שפתם של המאמינים בתקשורת עולמית מיטבית, כמונעת אלימות ומהווה בסיס לשיתוף פעולה גלובאלי.

יום ראשון, 3 בדצמבר 2017

Chaim Weizmann TheMalchutha: Web-thinking

             חיים וייצמן דמלכות"ה: מנהיג בעל מחשבה רשתית 

חיים וייצמן דמלכות"ה היה מנהיג שהתאפיין במחשבה רשתית. בזכות קשריו עם מדינאים בריטים והודות לתרומתו למאמץ המלחמתי של בריטניה במלחמת העולם הראשונה, היה ויצמן בעל השפעה מרכזית במהלך הדיפלומטי שהוליד בשנת 1917 את הצהרת בלפור. באותה שנה נבחר ד"ר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-1918 נפגש עם האמיר פייסל ומאוחר יותר אף נחתם ביניהם הסכם ויצמן-פייסל שהבטיח הכרה ערבית בציונות אשר בדיעבד לא בא לידי מימוש. מנהיגותו מבוססת מחשבה רשתית על-פי מודל דמלכות"ה: וייצמן התמודד עם נתונים דו-משמעיים, נעזר באינטואיציה כדי לנקוט פעולות בהלימה למצבים לא מובנים. תכנן אסטרטגיות בכיוונים מרובים, תכנן תכניות מורכבות וארוכות טווח, והצליח לחזות מגוון רחב של השלכות. הוא ראה במחשבתו הרשתית את המכלול העולמי בשונה ממחשבה הממוקדת חלקים או ארץ-ישראל בלבד. מחשבה רשתית נותנת מענה לריבוי משימות לעומת מחשבה ממוקדת המתעסקת בעשיית הדברים בזה אחר זה. וייצמן הוביל תהליכים גלובאליים בזירות מקבילות: בריטניה, ארצות הברית וארץ ישראל. הוא היה קשוב לצרכים אוניברסאליים בצורה אסרטיבית, פיתח זהות יהודית ריבונית מוסרית והומניסטית.

חיים וייצמן כמנהיג התבסס על מחשבה רשתית: הוא אסף, קלט ושקל טווח רחב של נתונים. הצליח לבנות מערכת יחסי גומלין סבוכה ומורכבת בין מקבצי רעיונות. אחרי הספר הלבן של מאי 1939 הגנה בריטניה על היישוב היהודי, סילקה את חיל המשלוח הגרמני-איטלקי מצפון אפריקה, הביסה את צרפת של וישי בלבנון ובסוריה, חיסלה את המרד הפרו-נאצי בעיראק, שיחררה את השרידים הנותרים במחנות הריכוז ועצמה עין לתנועת הפליטים ממזרח אירופה למערבה. רוחו ומדיניותו של וייצמן דיברו על איפוק. הוא דמיין התפתחויות בלתי צפויות: מאז רצח הלורד מוין ועליית הלייבור מאוחר יותר, נחלש קולו אצל הבריטים בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ, אך הוא לא הפסיק להטיל את מלוא כובד משקלו נגד אלימות. וייצמן עמד, לעתים בגופו ממש, בין המשולהבים בצד הציוני ובזה הבריטי. וייצמן ידע לזהות את קשייה של בריטניה ואת העובדה שבעלת בריתה, ארצות הברית, הייתה לבעלת הבית. הוא היה האישיות הציונית היחידה לאחר מלחמת העולם השנייה שיכלה להוכיח את קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה, ובה בעת לדרוש מנשיא ארצות הברית, הרי טרומן, לתמוך בהגירת יהודים ובקידום החלוקה. הוא הצליח לצפות שינויים מהירים ובלתי צפויים, להכין חלופות למקרה חירום, לקבוע יעדים בתוך הקשרם החברתי הרחב יותר, לחשוב חשיבה מערכתית, לשמור על גמישות מנטאלית ולבצע בו-זמנית מספר משימות רב.

מודע היטב לחולשה הציונית, הוביל וייצמן ב-1939 גישה מדינית שהיטיב לבטא בן-גוריון לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה: "נילחם בספר הלבן כאילו אין היטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן." מחשבה רשתית זו מייצרת אצלו תפישה אינטגרטיבית, היא תפישת המכלול, המאגר, התהליך, המשותף ולא הפרט. בגלל תפישה ונקודת מבט זו מתאפשרת גמישות, התייעלות ויצירתיות בעיקר במערכות גדולות הנותנות מענה דרך פתרונות מורכבים, דרך הפיכת דברים נפרדים ושונים לישות אחת, מיזוג, שילוב ואיחוד. הכפילות בתפישה של וייצמן המיוצגת במשפטו של בן-גוריון היא לא רציונאלית, אך היא הביאה להצלחה ההיסטורית של מדיניותו בימי מלחמת העולם השנייה. האינטגרציה היא תהליך של מציאת מכנה משותף או רמה עקרונית של מספר פרטים כולל שילוב וסנכרון ביניהם. אינטגרציה מייצרת שילוב בין רכיבים שונים בתוך המערכת, לאחר בדיקת מאפייניו כל רכיב, ניתן להמשיך את תהליך האינטגרציה בביצוע שילוב בין מרכיבי המערכת לבין הסביבה או הסביבות בהן הם מיועדים לפעול. ניתן לבצע אינטגרציה על-ידי איגום
Pooling: ניהול משאבים דרך קיבוצם למאגר משותף באופן הניהול, בכדי למקסם ולתת יתרון סינרגטי או לצמצם סיכונים באופן השימוש.
אינטגרציה זו מעודדת חדשנות ושכיחה במתן הפתרונות המורכבים.

מנגנון נוסף הוא מחשבה רשתית דרך ורסטיליות: על-ידי יצירת משאב ורסטילי אשר משמש גם לתפקידים מגוונים וגם למצבים משתנים נוצרת הגמישות האינטגרטיבית. בלונדון עשה וייצמן מאמצים נואשים ולא מוצלחים במיוחד להקים כוח צבאי יהודי שיילחם לצד בריטניה. בארץ ישראל נענו קרוב ל-30,000 גברים ונשים יהודים לקריאת הסוכנות היהודית והתגייסו לצבא הבריטי. תהליך האינטגרציה דורש מידה שונה של יכולות ורסטיליות מגוונות מבעלי תפקיד שונים בארגון. חלקם ידרשו ללמוד ולהפנים תהליכי עבודה חדשים, חלק אחר יידרש להסתגל לשינוי בתהליכים, וחלקם לא יצטרכו לשנות מאום בעבודתם היומיומית. כמובן שהבדל כזה בהשפעת המערכות על הארגון, הוא מאפיין חשוב ולעתים קריטי בתהליך האינטגרציה, ולכן יש לשים עליו את הדעת כבר בשלבי התכנון וניתוח הדרישות. מחשבה מערכתית מאפשרת להביט בשלם. זוהי מחשבה הרואה יחסי גומלין ולאו דווקא פרטים, מחשבה מזהה דפוסים ולא תמונות מצב רגעיות. לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, נבחר וייצמן ב-17 בחודש לנשיא מועצת המדינה הזמנית. הוא עשה את קיץ 1948 בז'נבה, שוויץ, ונשאר שם נפשית עד יום מותו. הוא לא הצליח להשתלב במדינה החדשה והיה כמשה מול הר נבו. רק בסוף ספטמבר 1948 הגיע וייצמן לראשונה אל מדינת ישראל. בפברואר 1949 הושבע לנשיאה הראשון של מדינת ישראל.  הוא נבחר שוב בנובמבר 1951, כעבור שנה נפטר. המחשבה הרשתית שהובילה את וייצמן בעקבות הגמישות המנטאלית שלו, היתה נכונה יותר לקבל יוצאים מן הכלל, ולראות קשת רחבה יותר של חלופות, ובכך גדולתו כמנהיג.


יום שלישי, 28 בנובמבר 2017

Esther Raziel-Naor TheMalchutha: Self-awareness & Modesty




אסתר רזיאל-נאור דמלכות"ה: תוך-אישית וענווה  
(29 November 1911 – 11 November 2002)
אסתר רזיאל נאור נולדה בעיירה בפלך וילנה (ליטא) ב-29 בנובמבר 1911. בדיוק ביום הולדתה ה-36, לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות, חזרה אסתר לפעילות בתחנת השידור של האצ"ל. באותו זמן הורחבה פעולת התחנה והוחל בסדרת שידורים מיוחדים לנוער שנקראו "קול ציון הלוחמת לנוער". 
כמנהיגה נשית היא הייתה ענווה (Modesty), בשל המודעות העצמית הגבוהה שלה (Self-awareness). מנהיגות נשית על-פי מודל דמלכות"ה מבוססת על מחשבה רשתית המייצרת דרך רגישותית, המונעת מוודאות אינטואיטיבית. הכוליות האמפאתית מייצרת דרך רגישותית המיושמת דרך התמדה בפרטים. למנהיגה הנשית ישנה מודעות עצמית תוך-אישית גבוהה וענווה, המסייעת ליישם את הדרך הרגישותית בלכידות משפחתית. תחנת הרדיו הוקמה והתכנית הראשונה שודרה ב-9 במרס 1939 מדירתו של בנימין גורביץ בקריית אריה. הקריינית הראשונה הייתה אסתר רזיאל. אסתר רזיאל נשארה קשורה לשידורים עד מעצרה ב-2 במרס 1944. באותו יום נתבקשה להשאיר את המשדר בביתה ללילה אחד בלבד. אולם דווקא באותו לילה הוקף הבית בשוטרים, ובחיפוש שנערך נמצא המשדר. אסתר הובאה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. אסתר הייתה בהריון כאשר הוכנסה לבית-הסוהר בבית-לחם. לאחר שבעה חודשי מעצר, כאשר התקדם הריונה, שוחררה אסתר ב-18 באוגוסט 1944 (ערב ראש השנה), וכעבור זמן קצר ילדה בת ושמה אפרת (היא בית-לחם). על אסתר הוטל מאסר בית, היה עליה להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום ולהישאר בביתה משקיעת החמה ועד זריחתה. היא נלקחה לחקירה מפעם לפעם, ולאחר ההתקפה על מלון המלך דוד (ב-22 ביולי 1946) נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר בלטרון ב', שם שהתה מספר שבועות. לאחר ששוחררה המשיכה המשטרה בשמירה קפדנית עליה, ולכן נמנע ממנה להמשיך בפעילות מחתרתית.
בשנת 1936 פרצו כידוע פרעות בארץ, שנמשכו למעלה משלוש שנים. אסתר נשלחה לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב כדי להשתלם בקורס לעזרה ראשונה. לאחר גמר ההשתלמות החלה אסתר ללמד בנות בארגון את מקצוע העזרה הראשונה. אסתר כמנהיגה נשית ידעה את מעלותיה, אבל לא התפארה בהן ולא חשבה שהן נותנות לה מעלה מיוחדת על הזולת. כמנהיגה נשית הניחנת בכישרונות מסוימים בטבעה, היא לא התפארה בהם וחשבה שהם הופכים אותה באופן מהותי לטובה יותר מאנשים אחרים .

הפעולה הראשונה בה לקחה אסתר חלק התרחשה באוגוסט 1936: "באותו יום קיבלתי קשר, כי עלַי להתייצב בשעה 5 לפנות בוקר בביתו של עזריאל בנצינברג וכי משם נצא לפעולה לשבירת ההבלגה. כשהגעתי למקום מצאתי שם את מפקד הפעולה, בנימין זרעוני, סגנו עזריאל בנצינברג וכן את אריה בן-אליעזר שהיה נהג המונית, שבה העבירו את הכלים למקום הפעולה. הכלים הוכנסו למכונית ואנו יצאנו לדרך. משהגענו לגשר שלוש (מתחתיו עוברת הרכבת העושה את דרכה מתל-אביב ליפו), הוכנסה המכונית לאחת החצרות והאנשים נכנסו לחצר אחרת, שגדרה גבל עם המסילה. משעברה הרכבת מתחת לגשר, המטרנו עליה מטר יריות ואף נזרקו מספר רימונים. לאחר מכן נאספו הכלים והוכנסו מתחת למושב המכונית ואני נסעתי להחזירם למקום האיחסון." ענווה היא תכונת נפש שבה מנהיגה נשית מחשיבה את עצמו כשווה בין שווים. אסתר כמנהיגה נשית לא הרגישה כחשובה ונישאת מאחרים. כשהיה עליה להיענות לצורך מסוים או לפתור בעיות, היא השקיעה את מירצה בבירור הסיבות ובסוגי הצרכים, ואספה את מרב הנתונים כדי למצוא את הפתרון המתאים ביותר לצורך או לבעיה. היא ניסתה למצוא את ההיגיון מאחורי הדברים, להבין מהיכן הם נובעים. היא לא שמה את עצמה במרכז אלא את הצלחת הפעולה. היא לא ביקשה לעצמה תהילה וכבוד אלא עשתה מעשיים הראויים ורצויים מתוקף תפקידה כ"שליחת ציבור". "למותר להוסיף את הרגשתי אני. הייתי הבת היחידה שהשתתפה בפעולה, שכן נבחרתי מקרב פלוגה שמנתה 120 איש. כשחזרתי מהפעולה לבית-החולים, לעבודתי, ושמעתי את האנשים מדברים על המקרה, נתמלא לבי הרגשה נעימה. רבים דיברו בשבחה של הפעולה ובברכה הטמונה בה ובתוצאותיה. אותו בוקר ניסה מוכר ירקות ערבי לחצות את מעבר פסי הרכבת. קהל זועם שהתאסף סביבו הִכה אותו מכות קשות. הערבי, שהיה כולו זב דם הובא לתחנה שבה שרתתי. איש מהעובדים, הן הרופאים והן האחיות, לא ניגשו לפצוע על-מנת לטפל בו." היא הצניעה את כישוריה ולא הבליטה את עצמה מכיוון שלא שמה את עצמה במרכז הפעולה אלא את הצלחתה. היא הייתה בעלת הערכה עצמית שקולה ונאותה, גילתה סבלנות וסובלנות כלפי האחר, וויתרה על כל גינוני כבוד או הערצה. "משראיתי זאת ניגשתי לפצוע והגשתי לו את הטיפול הדרוש לפי מיטב ידיעותיי, שרכשתי עד אז בקורס לעזרה ראשונה. לאחר מכן כינס הרופא הראשי את העובדים, ציין את התנהגותי שהייתה בסדר וגינה את שאר העובדים. לשאלת חבריי עניתי, שאויב פצוע הוא קודם כל אדם, ויש להתייחס אליו כאל אדם. אולם המיוחד בכל הפרשה הזאת היה שדווקא אדם שחזר זה עתה מפעולת תגמול נגד הערבים טיפל בפצוע, בה בשעה שאחרים נמנעו מלעשות זאת."
אסתר השאירה בבית הוריה שני ילדים קטנים: דוד בן השלוש ואריה בן השנה וחצי. כאשר הוריה הזקנים באו לבקרה, ביקשה מהם אסתר לא להביא את הילדים לביקור. היא חששה מפני הרושם הקשה שעלול הביקור להשאיר על הילדים. כיצד תוכל להסביר להם את הימצאותה בבית-הסוהר, בעוד אבא מוחזק במחנה המעצר בלטרון. לאחר קום מדינת ישראל, הצטרפה אסתר רזיאל נאור ל"תנועת החרות" ושרתה מטעמה כחברת כנסת החל מהכנסת הראשונה ועד השביעית. אסתר כמנהיגה נשית ענווה, חשה שעליה לתרום את חלקה הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן היא התאמצה יותר ויותר כדי להביא את עצמה לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותה בעולם והבאת התרומה שלה למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. היא חשה שותפות במתרחש בעולם והייתה אסרטיבית מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.