יום חמישי, 14 בדצמבר 2017

Ludwig Zamenhof TheMalchutha: Compassionate Road Map


אליעזר לודוויג זמנהוף דמלכות"ה: דרך רגישותית

זמנהוף (Zamenhof) שנולד ב-15 בדצמבר 1859 בביאליסטוק, ראה בחזונו הרגישותי Compassionate Vision את האספרנטו כשפה שנייה גלובאלית המשותפת לכל העמים. כלומר, שפה שילמדו אותה ברחבי העולם, לצד שפת המקום, היא תשמש לתקשורת בינלאומית, ובכך היא תייעל את התקשורת הבינאישית ותמנע אלימות. דרכו הרגישותית של זמנהוף היא הרכיב הראשון במודל המנהיגות הנשית דמלכות"ה. מדובר על חזון רגישותי עולמי- Global Compassionate Vision, חזון מבוסס חמלה. מפת הדרכים שהוא בנה נותנת מענה לצורך ומצוקות הפרט והכלל. החזון הרגישותי מסביר לאנשים מדוע הם צריכים לשאוף לשינוי בדרך רגישותית זו. חזון רגישותי זה מניע את האנשים דרך ערכים. חזון רגישותי, מטפח תקווה ומוטיבציה, מקנה לאנשים סיבה קוסמית שכדאי "להילחם" למענה, או במקרה הספציפי של זמנהוף- למנוע אלימות.

ביאליסטוק בתקופת ילדותו של זמנהוף הורכבה מבליל של אוכלוסיות, ולכן גם דוברו בה לשונות רבות. בבית משפחת זמנהוף דיברו יידיש, כמו אצל רוב המשפחות היהודיות, שהיו אז רוב תושבי העיר. אף על פי שהעיר הייתה בשליטת רוסיה מתחילת המאה ה-19, עדיין ישבו בה פולנים רבים, לצד רוסים, ליטאים, טטרים, גרמנים ועוד. כבר בגיל צעיר שלט זמנהוף בכמה שפות. לצד יידיש, הוא דיבר רוסית שכנראה שמע מאביו, וגם פולנית, אף שרשמית אסרו השלטונות הרוסיים ללמוד בשפה זו בביאליסטוק. הוא גם למד גרמנית מאביו, שהתמחה בהוראת גרמנית וצרפתית. בהמשך למד גם עברית, ובתקופת התיכון הוסיף על אלה צרפתית, לטינית ומעט יוונית ואנגלית.
במחקר בנושאי כלכלה וחברה רואים כי מנהיגות נשית דמלכות"ה תומכת יותר בגישה סוציאליסטית ושוויונית. זמנהוף נתקל באפליה, אלימות ושנאה על רקע לאומי ברחובות ביאליסטוק מגיל צעיר. הוא הרגיש כי אחד הדברים המפרידים בין העמים והקבוצות האתניות הוא הפער הלשוני. כשהיה בן עשר חיבר מחזה בחמש מערכות בשם "מגדל בבל", טרגדיה המשקפת את החיים שהכיר בביאליסטוק ועוסקת באי-הבנות בין תרבויות בשל היעדר שפה משותפת. זמנהוף שהיה בעל תפישת עולם זו, ייחס חשיבות רבה יותר לערך השלום והעדיף להימנע מתקיפה. זמנהוף כ"מנהיג נשי" נטה יותר לחמלה מאשר לאלימות, ולכן החזון שלו הוא מבוסס חמלה Compassionate vision or Compassion Based Vision (CBV), יותר מאשר חזונם של מנהיגים גברים אחרים. כ"מנהיג נשי" הוא הקשיב יותר למצוקות הסובבים אותו, הביע דאגה וחמלה לאחר לאורך כל חייו.
כשהיה אליעזר בן 14 עברה המשפחה לוורשה. גם שם הרעיונות בדבר הפערים הלשוניים לא הרפו ממנו, כמו גם הרצון למצוא להם פתרון. כבר בהיותו תלמיד תיכון החל לנסות ולפתח שפה בינלאומית, שתוכל לגשר על הפערים האלה. כך נוצר בפעם הראשונה החזון הרגישותי של זמנהוף. הגרסה הראשונה של הלשון שהמציא הייתה בעלת דקדוק עשיר, אבל מורכב למדי. כשלמד אנגלית הבין שהדקדוק חייב להיות פשוט יותר, ושיפר את השפה בכיוון זה.

זמנהוף השתדל להשתמש במילים שיהיו מובנות לכמה שיותר אנשים, גם אם אינם מכירים את השפה הבינלאומית. הוא בחר כמה שיותר מילים הדומות למילים בינלאומיות, או מילים המוכרות לדוברי שפות שונות. השפה מבוססת על מספר מצומצם יחסית של שורשים, שאליהם מוסיפים סיומות ותחיליות שונות כדי להגדיל את מספר המשמעויות, באופן שמאפשר לייצר מילים רבות יחסית. כמו כן השפה כללה מספר לא גדול של כללי דקדוק. הדבר החשוב ביותר הוא שאין בה יוצאים מהכלל, כמו שיש בכל השפות הטבעיות, כך שקל מאוד ללמוד אותה, בעיקר לדוברי שפות אירופיות.
כשסיים את לימודי התיכון כבר הייתה בידי זמנהוף גרסה כמעט מושלמת של השפה, שהוא כינה אותה Lingwe Uniwersala, כלומר שפה אוניברסלית, בלשונו, ביטוי התנהגותי Habitual Visin לחזון הרגישותי שלו. הוא הציג את השפה לכמה מחבריו לכתה, אבל עדיין לא הרגיש שהיא בשלה לפרסום. במקום זה הוא הפנה את מרצו לחיבור ספר על הדקדוק של היידיש. גם אותו הוא לא פרסם כשסיים לכתוב, אם כי חלקים מספר פורסמו בהמשך בכתב עת יידי.

החזון הרגישותי של זמנהוף משרת שלוש מטרות חשובות:

1.    מבהיר את הכיוון הכללי של הפתרון והמענה לצורך, כתוצאה מתהליך חמלה מוגדר, כמוביל שינוי.

2.    מדרבן אנשים לזהות את הערכים האישיים שלהם עליהם מבוסס החזון, ונקיטת פעולה בכיוון הפתרון והמענה לצורך (גם אם הצעדים הראשונים כואבים מבחינה אישית ולא משרתים את האנשים בטווח הקצר).

3.    מסייע בתיאום הפעולות של אנשים שונים בצורה מהירה ויעילה, תוך הצמדות לסולם ערכים מאד מדויק.

ב-1879 יצא זמנהוף למוסקבה, ללמוד רפואה. בעקבות גל הפרעות ביהודי האימפריה הרוסית, שזכה לכינוי "סופות בנגב", שב זמנהוף לפולין, מחשש מפני חקיקה אנטישמית ברוסיה, חשש שאכן התממש ב-1882. הוא המשיך את לימודי הרפואה באוניברסיטת ורשה, וכשסיים ב-1885, קיבל משרת רופא בליטא. כעבור זמן קצר עבר לווינה, כדי להתמחות ברפואת עיניים.
במהלך לימודיו המשיך זמנהוף לשכלל ולשפר את השפה שהמציא, והכניס בה שינויים גדולים. בכל פעם ששינה משהו, בחן את השפה באמצעות תרגום טקסטים לשפה הבינלאומית וכתיבת טקסטים מקוריים, כדי לבדוק כמה היא שימושית. נראה שהוא גם הושפע לתקופה קצרה משפת Volapük, שפה בינלאומית שהמציא הכומר הגרמני יוהן מרטין שלייר (Schleyer) ב-1880. עם זאת, זמנהוף המשיך בדרכו בעקביות. בתקופה ההיא עסק פחות במילים מסוימות, ויותר במארג השלם של השפה, כדי לוודא שהיא תהיה קולחת והרמונית ככל האפשר. ב-1885 הרגיש סוף סוף שהשפה הושלמה ואפשר לפרסם אותה.

במקביל לתחילת עבודתו כרופא, עסק זמנהוף גם בחיפוש מימון לפרסום השפה שפיתח. בסופו של דבר, הישועה הגיע מאביה של ארוסתו, קלרה זילברניק (Zilbernik). האב, סנדר זילברניק, היה איש אמיד, בעליו של בית חרושת לסבון, והסכים לתת לזמנהוף את הסכום הדרוש להדפסת ספר השפה, על חשבון הנדוניה שיקבל כשיישא את בתו.
העבודה נמסרה לבעל בית דפוס בוורשה, ולאחר אישור הצנזורה, ביולי 1887 ראתה אור חוברת בת 42 עמודים בכותרת "שפה בין לאומית. הקדמה וספר לימוד (לדוברי רוסית)". עד סוף השנה יצאו מהדפוס בוורשה חוברות דומות בפולנית, צרפתית וגרמנית. בשנים הבאות ראתה אור החוברת גם באנגלית, יידיש, עברית (שדובריה אז היו מעטים מאוד), שבדית, איטלקית, ספרדית, צ'כית ולשונות נוספות. זמנהוף לא חתם על החוברת בשמו, אלא הסתפק בשם העת Doktoro Esperanto, כלומר "הרופא מלא התקווה" בלשון שהמציא. עד מהרה דבק השם הזה בשפה החדשה, והיא הפכה לשפת "אספרנטו", כלומר שפת התקווה.
החוברת הראשונה קיבלה את הכינוי unua libro  (הספר הראשון), ועד מהרה הוציא זמנהוף גם את הספר השני, שהכיל עוד חומרי לימוד ותרגילים. בשונה מקודמו, הספר השני יצא רק בשפת אספרנטו, ולא במהדורות המיועדות לדוברי שפות שונות. זמנהוף הבהיר מראש שהוא מוותר על כל הזכויות בשפה שהמציא, ומעוניין שהיא תהיה לנחלת הכלל.
ניסיון הפצת חזון הרגישותי של זמנהוף- הוא ניסח מסר רגישותי בהיר ופשוט: התקשורת פועלת במיטבה כשהיא ישירה ופשוטה ומבוססת על שלבי תהליך החמלה, עד כדי כך שתהיה מובנת לכלל האנשים. הוא חיזק את המסר באמצעות מנהיגותו על-ידי דוגמה אישית. זמנהוף הקפיד על קיום תקשורת דו-סטרית תוך שיקוף רגשות וערכים: בני אדם יתנו הסכמתם לחזון רק לאחר שניתנה להם הזדמנות להתמודד עמו ולקרוא עליו תיגר. לאכזבתו של זמנהוף, השפה לא התפשטה כפי שקיווה. הוא הציב לעצמו יעד של 10 מיליון דוברי אספרנטו, אבל כעבור שנתיים, ב-1889, עמד מספרם על כאלף בלבד, כמעט כולם באימפריה הרוסית. אף על פי כן, הוא לא התייאש, והתחיל לפרסם כתב עת באספרנטו, לדוברי השפה. גם זה היה כישלון, ולביטאון לא היו יותר מכמה מאות מנויים. גם הצעתו של זמנהוף מעל דפי כתב העת, לייסד ארגון עולמי של דוברי השפה הבינלאומית נפלה על אזניים ערלות.

6 עקרונות המנהיגות הנשית על-פי מודל דמלכות"ה שבאו לידי ביטוי במנהיגותו של זמנהוף :

•         זמנהוף היה בעל מודעות מפותחת לרגשות האחר, ואולי אף הזדהה עימו. היא ייצר דרך רגישותית כדי להוציא את האחר ממצוקתו.

•         כדי להיות "שותף רגשי" לזמנהוף היתה קודם כל מודעות עצמית גבוהה, יכולת הקשבה והכלה, יכולת ניתוח וזיהוי ויכולת המשגה.

•         החמלה מכילה בתוכה את המודעות לרגשות האחר אך אינה נשארת שם. היא אינה מחייבת אמפתיה או הזדהות. היא כן מחייבת חיבור לרגשות האחר או ברובד אינטלקטואלי או ברובד רוחני יותר. זמנהוף יצר חיבור זה דרך תהליך יצירת השפה. שפה מייצרת דפוסי חשיבה, מעצבת מחשבות ובכך את האינטלקט.

•         לזמנהוף היתה היכולת לזהות ולדייק את צורך האחר לדרך רגישותית. חמלה כשותפות רגשית שמה במרכז את פתרון הבעיות, את זיהוי הצורך ומתן המענה. לכן בחר ביצירת שפה עולמית כמענה לצורך מניעת אלימות ויצירת שיתוף פעולה מכיל ומוגן.

•         זמנהוף ניסה בשיתוף אנשים נוספים להוביל את הדרך הרגישותית האמורה לתת מענה לצורך או לפתרון הבעיה.

•         הוא הוביל את הסובבים אותו דרך הקשבה, דאגה וחמלה. לצד קשייו בהפחת רוח חיים בשפה שהמציא, התמודד זמנהוף גם עם קשיים כלכליים לא מעטים, שנבעו בין השאר מהעובדה שהקדיש חלק ניכר מזמנו לענייני אספרנטו. הקשיים הכלכליים דחפו אותו לחיפוש משרות רפואיות במקומות מרוחקים יותר מהמרכז התרבותי, כמו גרודנו (כיום הורדנה בבלארוס) או חרסון שבאוקראינה. הוא גם נאלץ להסתייע כלכלית בחמיו, שהמשיך לתמוך במשפחה, אך הבהיר לו שהוא מעוניין שנכדיו יתחנכו בוורשה. זמנהוף נאלץ לצמצם את פעילותו בתחום האספרנטו, ולהקדיש יותר זמן לפרנסת משפחתו.

אף על פי כן, השפה החדשה קנתה לה אט-אט בסיסי מעריצים באירופה. בנירנברג שבגרמניה נפתח מועדון ראשון של דוברי אספרנטו, ובעקבותיו צצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עוד ועוד מועדונים. זמנהוף עצמו, על אף צמצום הפעילות, המשיך לשקוד על תרגום יצירות מופת מהספרות העולמית לאספרנטו, בהן למשל "המלט" של שייקספיר, ויצירות של הנס כריסטיאן אנדרסן, היינה, מולייר, גתה, דיקנס וסופרים אחרים.
ב-1905 התכנסה בבולון שבצרפת ועידה ראשונה של דוברי אספרנטו, בהשתתפות 688 צירים מ-20 מדינות. לאחר הוועידה העניק ראש ממשלת צרפת לזמנהוף את אות לגיון הכבוד. הפופולריות של השפה המשיכה להתפשט, וב-1910 הוזמן זמנהוף לכינוס בוושינגטון. באותה שנה הגישו צירי פרלמנט בבריטניה וצרפת את מועמדותו לפרס נובל לשלום. כעבור שנתיים הרגיש זמנהוף שהשפה כבר צברה תמיכה רחבה די הצורך, והתפטר מתפקידיו באיגוד האספרנטו העולמי. הוא המשיך לעסוק בתרגום טקסטים, ובראשם מפעל חייו – תרגום התנ"כ לאספרנטו. דרך רגישותית היא תנאי הכרחי להיות מנהיג דמלכות"ה המהווה דוגמה אישית. דרכו הרגישותית של זמנהוף התבססה על המצווה ״ואהבת את רעך כמוך״, במצווה זו מוגדרת אמפתיה: הזדהות ואהבה של האחר כאילו הוא אני. בדרכו הרגישותית של זמנהוף אין שום היגיון או בחירה. החמלה שלו היא רגש ספונטני של התאחדות עם רגש האחר בכדי לעזור, לעשות משהו אקטיבי, ולשים אותו במרכז, לפניו, לעשות משהו בשביל האחר בלי לחשוב על עצמו. להיות שם בשביל האחר, והוא עשה זאת בצורה מוחלטת, תוך כמעט ביטול עצמי. בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה שפת האספרנטו לפרוח, ואפילו היו הצעות להפוך אותה לשפה הרשמית של חבר הלאומים, הגוף שהוקם בעקבות המלחמה, והפך לימים לאו"ם. אלא שזמנהוף לא זכה לחזות בכך. הוא מת ב-14 באפריל 1917 בוורשה, מאי ספיקת לב.
לאחר שנות הפריחה, באו גם שנים קשות. בגרמניה הנאצית נאסרה האספרנטו בשל יהדותו של זמנוף. בברית המועצות היא נאסרה משום שנתפסה כמנוגדת ללאומנות הסובייטית. גם משטרים אחרים כמו ספרד בתקופת פרנקו ויפן שללו את האספרנטו.
ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף (ביידיש: לייזער לוי זאַמענהאָף, באספרנטו: Ludoviko Lazaro Zamenhofo ״לודוביקו לזארו זמנהופו״) ספג את חזונו הרגישותי מהוריו, מסביבתו, ומהארועים ההיסטוריים בתקופתו. הוא נולד כאליעזר זמנהוף (Zamenhof) ב-15 בדצמבר 1859 בביאליסטוק, עיר פולנית שהייתה אז בשלטון האימפריה הרוסית. אביו, מרק (מרדכי) זמנהוף, היה איש חינוך ומורה לשפות וגם אתאיסט מושבע. אמו, רוזליה (לבית סופר) הייתה יהודייה מאמינה. לשמו העברי אליעזר (לייזער או לזר בשפות המקומיות) הוסיפו ההורים בשל החוק הרוסי גם שם נוצרי, לודוביק (או לודביג, בהגייה גרמנית). לאחר מלחמת העולם השנייה התייצב מצבה של השפה. מספר הדוברים בעולם נאמד בין מיליון לשני מיליון, בהם כ-1,000 – 2,000 דוברי אספרנטו מלידה. לטענת כמה מחסידיה זה הופך אותה משפה מלאכותית לשפה טבעית, משום שיש דוברי אספרנטו כשפת אם, אך גם הם מסכימים שהמספר הזה זניח למדי.

משנת 2009 מצוין ביום הולדתו, 15 בדצמבר, יום זמנהוף, חגם של אוהבי האספרנטו, שפתם של המאמינים בתקשורת עולמית מיטבית, כמונעת אלימות ומהווה בסיס לשיתוף פעולה גלובאלי.

יום ראשון, 3 בדצמבר 2017

Chaim Weizmann TheMalchutha: Web-thinking

             חיים וייצמן דמלכות"ה: מנהיג בעל מחשבה רשתית 

חיים וייצמן דמלכות"ה היה מנהיג שהתאפיין במחשבה רשתית. בזכות קשריו עם מדינאים בריטים והודות לתרומתו למאמץ המלחמתי של בריטניה במלחמת העולם הראשונה, היה ויצמן בעל השפעה מרכזית במהלך הדיפלומטי שהוליד בשנת 1917 את הצהרת בלפור. באותה שנה נבחר ד"ר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-1918 נפגש עם האמיר פייסל ומאוחר יותר אף נחתם ביניהם הסכם ויצמן-פייסל שהבטיח הכרה ערבית בציונות אשר בדיעבד לא בא לידי מימוש. מנהיגותו מבוססת מחשבה רשתית על-פי מודל דמלכות"ה: וייצמן התמודד עם נתונים דו-משמעיים, נעזר באינטואיציה כדי לנקוט פעולות בהלימה למצבים לא מובנים. תכנן אסטרטגיות בכיוונים מרובים, תכנן תכניות מורכבות וארוכות טווח, והצליח לחזות מגוון רחב של השלכות. הוא ראה במחשבתו הרשתית את המכלול העולמי בשונה ממחשבה הממוקדת חלקים או ארץ-ישראל בלבד. מחשבה רשתית נותנת מענה לריבוי משימות לעומת מחשבה ממוקדת המתעסקת בעשיית הדברים בזה אחר זה. וייצמן הוביל תהליכים גלובאליים בזירות מקבילות: בריטניה, ארצות הברית וארץ ישראל. הוא היה קשוב לצרכים אוניברסאליים בצורה אסרטיבית, פיתח זהות יהודית ריבונית מוסרית והומניסטית.

חיים וייצמן כמנהיג התבסס על מחשבה רשתית: הוא אסף, קלט ושקל טווח רחב של נתונים. הצליח לבנות מערכת יחסי גומלין סבוכה ומורכבת בין מקבצי רעיונות. אחרי הספר הלבן של מאי 1939 הגנה בריטניה על היישוב היהודי, סילקה את חיל המשלוח הגרמני-איטלקי מצפון אפריקה, הביסה את צרפת של וישי בלבנון ובסוריה, חיסלה את המרד הפרו-נאצי בעיראק, שיחררה את השרידים הנותרים במחנות הריכוז ועצמה עין לתנועת הפליטים ממזרח אירופה למערבה. רוחו ומדיניותו של וייצמן דיברו על איפוק. הוא דמיין התפתחויות בלתי צפויות: מאז רצח הלורד מוין ועליית הלייבור מאוחר יותר, נחלש קולו אצל הבריטים בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ, אך הוא לא הפסיק להטיל את מלוא כובד משקלו נגד אלימות. וייצמן עמד, לעתים בגופו ממש, בין המשולהבים בצד הציוני ובזה הבריטי. וייצמן ידע לזהות את קשייה של בריטניה ואת העובדה שבעלת בריתה, ארצות הברית, הייתה לבעלת הבית. הוא היה האישיות הציונית היחידה לאחר מלחמת העולם השנייה שיכלה להוכיח את קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה, ובה בעת לדרוש מנשיא ארצות הברית, הרי טרומן, לתמוך בהגירת יהודים ובקידום החלוקה. הוא הצליח לצפות שינויים מהירים ובלתי צפויים, להכין חלופות למקרה חירום, לקבוע יעדים בתוך הקשרם החברתי הרחב יותר, לחשוב חשיבה מערכתית, לשמור על גמישות מנטאלית ולבצע בו-זמנית מספר משימות רב.

מודע היטב לחולשה הציונית, הוביל וייצמן ב-1939 גישה מדינית שהיטיב לבטא בן-גוריון לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה: "נילחם בספר הלבן כאילו אין היטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן." מחשבה רשתית זו מייצרת אצלו תפישה אינטגרטיבית, היא תפישת המכלול, המאגר, התהליך, המשותף ולא הפרט. בגלל תפישה ונקודת מבט זו מתאפשרת גמישות, התייעלות ויצירתיות בעיקר במערכות גדולות הנותנות מענה דרך פתרונות מורכבים, דרך הפיכת דברים נפרדים ושונים לישות אחת, מיזוג, שילוב ואיחוד. הכפילות בתפישה של וייצמן המיוצגת במשפטו של בן-גוריון היא לא רציונאלית, אך היא הביאה להצלחה ההיסטורית של מדיניותו בימי מלחמת העולם השנייה. האינטגרציה היא תהליך של מציאת מכנה משותף או רמה עקרונית של מספר פרטים כולל שילוב וסנכרון ביניהם. אינטגרציה מייצרת שילוב בין רכיבים שונים בתוך המערכת, לאחר בדיקת מאפייניו כל רכיב, ניתן להמשיך את תהליך האינטגרציה בביצוע שילוב בין מרכיבי המערכת לבין הסביבה או הסביבות בהן הם מיועדים לפעול. ניתן לבצע אינטגרציה על-ידי איגום
Pooling: ניהול משאבים דרך קיבוצם למאגר משותף באופן הניהול, בכדי למקסם ולתת יתרון סינרגטי או לצמצם סיכונים באופן השימוש.
אינטגרציה זו מעודדת חדשנות ושכיחה במתן הפתרונות המורכבים.

מנגנון נוסף הוא מחשבה רשתית דרך ורסטיליות: על-ידי יצירת משאב ורסטילי אשר משמש גם לתפקידים מגוונים וגם למצבים משתנים נוצרת הגמישות האינטגרטיבית. בלונדון עשה וייצמן מאמצים נואשים ולא מוצלחים במיוחד להקים כוח צבאי יהודי שיילחם לצד בריטניה. בארץ ישראל נענו קרוב ל-30,000 גברים ונשים יהודים לקריאת הסוכנות היהודית והתגייסו לצבא הבריטי. תהליך האינטגרציה דורש מידה שונה של יכולות ורסטיליות מגוונות מבעלי תפקיד שונים בארגון. חלקם ידרשו ללמוד ולהפנים תהליכי עבודה חדשים, חלק אחר יידרש להסתגל לשינוי בתהליכים, וחלקם לא יצטרכו לשנות מאום בעבודתם היומיומית. כמובן שהבדל כזה בהשפעת המערכות על הארגון, הוא מאפיין חשוב ולעתים קריטי בתהליך האינטגרציה, ולכן יש לשים עליו את הדעת כבר בשלבי התכנון וניתוח הדרישות. מחשבה מערכתית מאפשרת להביט בשלם. זוהי מחשבה הרואה יחסי גומלין ולאו דווקא פרטים, מחשבה מזהה דפוסים ולא תמונות מצב רגעיות. לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, נבחר וייצמן ב-17 בחודש לנשיא מועצת המדינה הזמנית. הוא עשה את קיץ 1948 בז'נבה, שוויץ, ונשאר שם נפשית עד יום מותו. הוא לא הצליח להשתלב במדינה החדשה והיה כמשה מול הר נבו. רק בסוף ספטמבר 1948 הגיע וייצמן לראשונה אל מדינת ישראל. בפברואר 1949 הושבע לנשיאה הראשון של מדינת ישראל.  הוא נבחר שוב בנובמבר 1951, כעבור שנה נפטר. המחשבה הרשתית שהובילה את וייצמן בעקבות הגמישות המנטאלית שלו, היתה נכונה יותר לקבל יוצאים מן הכלל, ולראות קשת רחבה יותר של חלופות, ובכך גדולתו כמנהיג.


יום שלישי, 28 בנובמבר 2017

Esther Raziel-Naor TheMalchutha: Self-awareness & Modesty




אסתר רזיאל-נאור דמלכות"ה: תוך-אישית וענווה  
(29 November 1911 – 11 November 2002)
אסתר רזיאל נאור נולדה בעיירה בפלך וילנה (ליטא) ב-29 בנובמבר 1911. בדיוק ביום הולדתה ה-36, לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות, חזרה אסתר לפעילות בתחנת השידור של האצ"ל. באותו זמן הורחבה פעולת התחנה והוחל בסדרת שידורים מיוחדים לנוער שנקראו "קול ציון הלוחמת לנוער". 
כמנהיגה נשית היא הייתה ענווה (Modesty), בשל המודעות העצמית הגבוהה שלה (Self-awareness). מנהיגות נשית על-פי מודל דמלכות"ה מבוססת על מחשבה רשתית המייצרת דרך רגישותית, המונעת מוודאות אינטואיטיבית. הכוליות האמפאתית מייצרת דרך רגישותית המיושמת דרך התמדה בפרטים. למנהיגה הנשית ישנה מודעות עצמית תוך-אישית גבוהה וענווה, המסייעת ליישם את הדרך הרגישותית בלכידות משפחתית. תחנת הרדיו הוקמה והתכנית הראשונה שודרה ב-9 במרס 1939 מדירתו של בנימין גורביץ בקריית אריה. הקריינית הראשונה הייתה אסתר רזיאל. אסתר רזיאל נשארה קשורה לשידורים עד מעצרה ב-2 במרס 1944. באותו יום נתבקשה להשאיר את המשדר בביתה ללילה אחד בלבד. אולם דווקא באותו לילה הוקף הבית בשוטרים, ובחיפוש שנערך נמצא המשדר. אסתר הובאה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. אסתר הייתה בהריון כאשר הוכנסה לבית-הסוהר בבית-לחם. לאחר שבעה חודשי מעצר, כאשר התקדם הריונה, שוחררה אסתר ב-18 באוגוסט 1944 (ערב ראש השנה), וכעבור זמן קצר ילדה בת ושמה אפרת (היא בית-לחם). על אסתר הוטל מאסר בית, היה עליה להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום ולהישאר בביתה משקיעת החמה ועד זריחתה. היא נלקחה לחקירה מפעם לפעם, ולאחר ההתקפה על מלון המלך דוד (ב-22 ביולי 1946) נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר בלטרון ב', שם שהתה מספר שבועות. לאחר ששוחררה המשיכה המשטרה בשמירה קפדנית עליה, ולכן נמנע ממנה להמשיך בפעילות מחתרתית.
בשנת 1936 פרצו כידוע פרעות בארץ, שנמשכו למעלה משלוש שנים. אסתר נשלחה לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב כדי להשתלם בקורס לעזרה ראשונה. לאחר גמר ההשתלמות החלה אסתר ללמד בנות בארגון את מקצוע העזרה הראשונה. אסתר כמנהיגה נשית ידעה את מעלותיה, אבל לא התפארה בהן ולא חשבה שהן נותנות לה מעלה מיוחדת על הזולת. כמנהיגה נשית הניחנת בכישרונות מסוימים בטבעה, היא לא התפארה בהם וחשבה שהם הופכים אותה באופן מהותי לטובה יותר מאנשים אחרים .

הפעולה הראשונה בה לקחה אסתר חלק התרחשה באוגוסט 1936: "באותו יום קיבלתי קשר, כי עלַי להתייצב בשעה 5 לפנות בוקר בביתו של עזריאל בנצינברג וכי משם נצא לפעולה לשבירת ההבלגה. כשהגעתי למקום מצאתי שם את מפקד הפעולה, בנימין זרעוני, סגנו עזריאל בנצינברג וכן את אריה בן-אליעזר שהיה נהג המונית, שבה העבירו את הכלים למקום הפעולה. הכלים הוכנסו למכונית ואנו יצאנו לדרך. משהגענו לגשר שלוש (מתחתיו עוברת הרכבת העושה את דרכה מתל-אביב ליפו), הוכנסה המכונית לאחת החצרות והאנשים נכנסו לחצר אחרת, שגדרה גבל עם המסילה. משעברה הרכבת מתחת לגשר, המטרנו עליה מטר יריות ואף נזרקו מספר רימונים. לאחר מכן נאספו הכלים והוכנסו מתחת למושב המכונית ואני נסעתי להחזירם למקום האיחסון." ענווה היא תכונת נפש שבה מנהיגה נשית מחשיבה את עצמו כשווה בין שווים. אסתר כמנהיגה נשית לא הרגישה כחשובה ונישאת מאחרים. כשהיה עליה להיענות לצורך מסוים או לפתור בעיות, היא השקיעה את מירצה בבירור הסיבות ובסוגי הצרכים, ואספה את מרב הנתונים כדי למצוא את הפתרון המתאים ביותר לצורך או לבעיה. היא ניסתה למצוא את ההיגיון מאחורי הדברים, להבין מהיכן הם נובעים. היא לא שמה את עצמה במרכז אלא את הצלחת הפעולה. היא לא ביקשה לעצמה תהילה וכבוד אלא עשתה מעשיים הראויים ורצויים מתוקף תפקידה כ"שליחת ציבור". "למותר להוסיף את הרגשתי אני. הייתי הבת היחידה שהשתתפה בפעולה, שכן נבחרתי מקרב פלוגה שמנתה 120 איש. כשחזרתי מהפעולה לבית-החולים, לעבודתי, ושמעתי את האנשים מדברים על המקרה, נתמלא לבי הרגשה נעימה. רבים דיברו בשבחה של הפעולה ובברכה הטמונה בה ובתוצאותיה. אותו בוקר ניסה מוכר ירקות ערבי לחצות את מעבר פסי הרכבת. קהל זועם שהתאסף סביבו הִכה אותו מכות קשות. הערבי, שהיה כולו זב דם הובא לתחנה שבה שרתתי. איש מהעובדים, הן הרופאים והן האחיות, לא ניגשו לפצוע על-מנת לטפל בו." היא הצניעה את כישוריה ולא הבליטה את עצמה מכיוון שלא שמה את עצמה במרכז הפעולה אלא את הצלחתה. היא הייתה בעלת הערכה עצמית שקולה ונאותה, גילתה סבלנות וסובלנות כלפי האחר, וויתרה על כל גינוני כבוד או הערצה. "משראיתי זאת ניגשתי לפצוע והגשתי לו את הטיפול הדרוש לפי מיטב ידיעותיי, שרכשתי עד אז בקורס לעזרה ראשונה. לאחר מכן כינס הרופא הראשי את העובדים, ציין את התנהגותי שהייתה בסדר וגינה את שאר העובדים. לשאלת חבריי עניתי, שאויב פצוע הוא קודם כל אדם, ויש להתייחס אליו כאל אדם. אולם המיוחד בכל הפרשה הזאת היה שדווקא אדם שחזר זה עתה מפעולת תגמול נגד הערבים טיפל בפצוע, בה בשעה שאחרים נמנעו מלעשות זאת."
אסתר השאירה בבית הוריה שני ילדים קטנים: דוד בן השלוש ואריה בן השנה וחצי. כאשר הוריה הזקנים באו לבקרה, ביקשה מהם אסתר לא להביא את הילדים לביקור. היא חששה מפני הרושם הקשה שעלול הביקור להשאיר על הילדים. כיצד תוכל להסביר להם את הימצאותה בבית-הסוהר, בעוד אבא מוחזק במחנה המעצר בלטרון. לאחר קום מדינת ישראל, הצטרפה אסתר רזיאל נאור ל"תנועת החרות" ושרתה מטעמה כחברת כנסת החל מהכנסת הראשונה ועד השביעית. אסתר כמנהיגה נשית ענווה, חשה שעליה לתרום את חלקה הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן היא התאמצה יותר ויותר כדי להביא את עצמה לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותה בעולם והבאת התרומה שלה למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. היא חשה שותפות במתרחש בעולם והייתה אסרטיבית מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.


יום שישי, 17 בנובמבר 2017

Soulagogy: Educating the Soul

סולגוגי: חינוך הנפש
Soulagogy: to lead the soul /by Nir Golan
Soul or psyche (Greek: "psyühē", of "psychein", "to breathe") are the mental abilities of a living being: reason, character, feeling, consciousness, memory, perception, thinking, etc. Agogy (Greek: ἄγω ágō), "I lead", to lead.
Soulagogy: to lead the soul, means: Educating the soul
“Education is that process, by which thought is opened out of the soul, and, associated with outward . . . things, is reflected back upon itself, and thus made conscious of its reality and shape. It is Self-Realization. As a means, therefore, of educating the soul out of itself, and mirroring forth its ideas, the external world offers the materials. This is the dim glass in which the senses are first called to display the soul, until, aided by the keener state of imagination . . . it separates those outward types of itself from their sensual connection, in its own bright mirror recognizes again itself, as a distinctive object in space and time, but out of it in existence, and painting itself upon these, as emblems of its inner and super-sensual life which no outward thing can fully portray. . . . A language is to be instituted between [the child’s] spirit and the surrounding scene of things in which he dwells. . . . He who is seeking to know himself, should be ever seeking himself in external things, and by so doing will he be best able to find, and explore his inmost light.” 
― 
Amos Bronson Alcott
הסבר הטקסט של עמוס ברונסון אלקוט לפי מודל נחי"ל:

חינוך הוא תהליך בו מחשבה (ה-(Dobeing נפתחת מתוך הנפש, נקשרת עם אובייקטים חיצוניים ומוחזרת אל תוך הנפש, כך נוצרת המודעות לממשותם וצורתם של האובייקטים. זהו תהליך של Self-realization זיהוי המציאות של עצמי (בשונה מתהליך של Self-actualization מימוש עצמי). תהליך זה מתרחש בשלב הParticipating- במודל נחי"ל.
האמצעים, בכדי לחנך את הנפש בעצמה ולשקף את רעיונותיה, הם החומרים המוצעים בעולם החיצוני. השיח סביב ה-Dobeing של הלומד מתחיל. הצגת הנפש דרך "הזכוכית העמומה" ""dim glass על-ידי החושים, מתרחשת בשלב ה,Participating- עד שבעזרת "מצב הדמיון""state of imagination" , היא מפרידה את הסוגים החיצוניים של עצמה, מההקשר החישתי, בתוך "המראה המבריקה" "bright mirror"  שלה. הנפש מזהה שוב את עצמה, כאובייקט ייחודי בחלל ובזמן: ה-Dobeing, אשר מתוך קיומו, וציור עצמו, הוא מופיע כסמלים של החיים הפנימיים והסופר-חישתיים שלה. כל זאת מתרחש בשלב ה.Searching- היא מבינה בשלב זה ששום דבר חיצוני אינו יכול לתאר אותה במלואה ולכן עליה להמשיך בחיפוש עד שתמצא.
בשלב הNaming- יש להנהיג שפה בין נפשו של הילד לבין תמונת הדברים הסובבים אותו, בה הוא חי. הוא, המחפש לדעת את עצמו, צריך לחפש את עצמו תמיד בדברים החיצוניים, ועל-ידי כך הוא יוכל הכי טוב, למצוא ולחקור את האור הפנימי ביותר שלו: ה-Dobeing שלו. האור הפנימי ה-Dobeing- בא לידי מימושו המלא בשלב ה-Adaptive Learning.


יום שישי, 10 בנובמבר 2017

Levi Eshkol TheMalchutha: Holism & Empathy

לוי אשכול מנהיג דמלכות"ה: כוליות ואמפתיה
לוי אשכול כמנהיג דמלכות"ה, יישם את כישוריו הבין-אישיים, את חמלתו וגישתו ההוליסטית הרחבה כדי לפתור בעיות חברתיות וסביבתיות. כבר בראשית דרכו כמנהיג היה בעל חזון רגישותי: במהלך 1934-1933 שהה בברלין כנציג המשרד הארץ-ישראלי שסיפק שירותים עבור מועמדים לעלייה. עיסוקו העיקרי בברלין היה בדיונים מול משרד הכלכלה הגרמני לתיאום מפעל ה"העברה" ובניסיון לקדם השקעות בפיתוח ארץ ישראל כולה ולא רק במענה לצרכיהם האישיים של הפליטים והעולים. לאחר שובו לארץ, קידם את מימוש הסכם ה"העברה" בקביעת ובביצוע תכנית ההתיישבות של חומה ומגדל.
כמנהיג דמלכות"ה הוא היה מכיל יותר, קשוב יותר לצרכים האישיים, תוך ראיה כוללת של מגמות ותהליכים ארציים וגלובאליים, לכן ייחודו היה בכוליות וביכולת האמפתיה Holism & Empathy. הוא התאפיין בדרך רגישותית Compassionate road map, יכולת חשיבה רשתית Web-thinking, הובלת צוות בראייה הוליסטית, דרך יצירת לכידות משפחתית Familial team. בקונגרס הציוני הי"ט (1935) הציג מתוקף תפקידו כיושב ראש הוועדה לענייני התיישבות את הצעת ההחלטה להקמת חברת מים לאומית בארץ ישראל. מאחורי רצונו של אשכול להקים את מקורות עמד הרעיון הרשתי, שאין להותיר את נושא הולכת המים ואת פרישתה הארצית של תשתית המים ל"כוחות השוק". נקודת ההשקפה שלו היתה רחבה יותר, הוא אסף נתונים רבים יותר הקשורים לנושא תוך כוליות: קישור בין פרטים רבים יותר. בזמן קבלת החלטות הוא שקל משתנים רבים יותר וראה דרכים רבות יותר להמשך. לדעתו יש להלאים את תחום המים ולנהל אותו באמצעות חברה לאומית שתוכל לדאוג להביא את המים לכל נקודה ולכל יזמה חקלאית, לא לפי גחמות השוק, אלא גם למקומות אליהם, לכאורה, "לא משתלם" להזרים מים, כמו הנגב. אשכול גילה גמישות מנטאלית רבה יותר, שיפוט עשיר בדמיון והיה אינטואיטיבי יותר תוך תכנון לטווח ארוך.
ב-8 בנובמבר בשנת 1966 ביטל את מנגנון הממשל הצבאי, אחת הדוגמאות הטובה ביותר של לוי אשכול, כמנהיג בעל כוליות ואמפתיה דמלכות"ה. התהליך החל בנאומו בכנסת על מצב הביטחון ב-17 באוקטובר 1966. בנאום זה עמד ראש הממשלה על התגברות הטרור של ארגון הפת"ח שפעל מירדן: 'בשנתיים האחרונות ספגו חלומותיו ושאיפותיו של נאצר, בכל שלושת מעגליו, מהלומה כבדה [...] האחדות הערבית התנפצה [...] אך בעוד שבתקופה זו היינו פטורים מאפשרות מיידית של התקפה רבתי מצד הצבאות הסדירים של המדינות השכנות, חזרה התופעה של הסתננות חבלנית לשטחנו. מינואר 1965 בוצעו כ- 60 פעולות חבלה או חדירה לחבלה בישראל'. אשכול ראה יחסי גומלין ולאו דווקא פרטים, הוא זיהה מסגרת ודפוסים ולא תמונת מצב רגעית. הנטייה שלו היתה להתבונן בבעיות בהקשרן הרחב, להתרכז בסוגיה כולה ולא בחלקיה. דבר זה תרם רבות לתכנון ארוך טווח. לוי אשכול היה ער להתעצמות הצבאית של מדינות ערב ולהתגברות מעשי החבלה וההסתננות, אך למרות זאת מתוך יכולת הכלה של האחר ואמפתיה לצרותיו ומצוקותיו, הוא לא הפסיק את תהליך ביטול מנגנון הממשל הצבאי שכן לא ראה קשר בין עצמתו של צה"ל והפעילות הערבית שמחוץ לישראל לבין הצורך לשלוט במיעוט הערבי בישראל. ואמנם, למרות הפעילות שמעבר לגבול לא זו בלבד שלא הגביר את נוכחות הממשל הצבאי אלא המשיך את תהליך ביטולו. הוא שילב, הכליל ועשה סינתזה ואינטגרציה. בזכות היכולת האמפאתית הגבוהה שלו הוא היה סבלני וסובלני יותר כלפי נתונים דו-משמעיים, וראה בכל סוגיה גורמים מעורבים רבים יותר. היתה לו חשיבה מערכתית הוליסטית שאפשרה לו להביט בשלם.
האמפתיה ((Empathy, ἐμπάθεια היא הדרך הטבעית להבין בני-אדם. אצל אשכול התקיים תהליך פסיכולוגי, רגשי-שכלי, שבו הוא קלט והבין את מצבו הנפשי של הזולת. כמנהיג בעל כוליות ואמפתיה דמלכות"ה, התרחש תהליך זה בעת שנפגש עם מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, ושמע ממנו על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

לאשכול הייתה נטייה לתת יחס אמפתי ואישי, לעבוד כחלק מצוות. בראשית פברואר 1969 לקה בהתקף לב אך נותר פעיל מביתו וב-23 בפברואר כינס בביתו את ישיבת הממשלה האחרונה בה נכח. הוא הכיל בקלות יתר את האחר, היא היה ענו יותר Modesty מכל מנהיג גברי אחר. ב-26 בפברואר נפטר.

Compassionate vision TheMalchutha during WW1

חזון רגישותי דמלכות"ה בתקופת מלחמת העולם הראשונה
ב-11 בנובמבר 1918, בשעה 11:00 בקרון רכבת ביער קוֹמְפְייֶן Forêt de Compiègne שבצפון מערב צרפת, נחתמה הפסקת האש שסיימה באופן רשמי את מלחמת העולם הראשונה. "אָנוּ מתאבלות על גברים צעירים ואמיצים רבים שאיבדו את חייהם בקרב עוד לפני שהפכו לגברים; אנו מתאבלות עם האמהות המסכנות ששכלו את בניהן; עם אלפי אלמנות צעירות וילדים ללא אב, ואין ביכולתנו לגלות יותר סבלנות לסבל במאה עשרים כשממשלות משתמשות בפתרון יחיד, כוח הזרוע, לפתרון סכסוכים בינלאומיים."/ נאמר כבר ב-1915 בקונגרס הנשים הבינלאומי בהאג 1915.


הקונגרס אורגן על ידי המשפטנית הגרמנייה הראשונה אניטה אאוגספורג והפציפיסטית הגרמנייה לידה גוסטבה היימן, ובהזמנתה של הרופאה והפעילה ההולנדית למען זכויות נשים אלטה יאקובסAletta Jacobs. הן הגדירו את החזון הרגישותי Compassionate Vision של התקופה, שנה אחר פרוץ המלחמה. חזון רגישותי מגדיר את תמונת העתיד ומסביר לאנשים מדוע הם צריכים לשאוף לשינוי. כאשר מדובר על חזון רגישותי המבוסס חמלה, תמונת העתיד נותנת מענה לצורך ומצוקות הפרט והכלל. חזון רגישותי מניע את האנשים דרך ערכים. חזון רגישותי, מטפח תקווה ומוטיבציה, מקנה לאנשים סיבה קוסמית שכדאי להילחם למענה. חזון רגישותי הוא הצורך העיקרי החסר כיום במנהיגות הגלובאלית.
החזון הרגישותי משרת שלוש מטרות חשובות:
1.    מבהיר את הכיוון הכללי של הפתרון והמענה לצורך, כתוצאה מתהליך חמלה מוגדר, כמוביל שינוי.
2.    מדרבן אנשים לזהות את הערכים האישיים שלהם עליהם מבוסס החזון, ונקיטת פעולה בכיוון הפתרון והמענה לצורך (גם אם הצעדים הראשונים כואבים מבחינה אישית ולא משרתים את האנשים בטווח הקצר).
3.    מסייע בתיאום הפעולות של אנשים שונים בצורה מהירה ויעילה, תוך הצמדות לסולם ערכים מאד מדויק.

כדי למחות על המלחמה המשתוללת באירופה ולהציע דרכים כדי למנוע מלחמות בעתיד, נפתח ב-28 באפריל 1915 הקונגרס, והשתתפו בו משלחות מ-12 מדינות פמיניסטיות מכל רחבי אירופה. בשל היות הולנד מדינה ניטרלית, נבחרה העיר האג לארח את הקונגרס הבינלאומי לנשים ואלטה יאקובס שהייתה אחת היוזמות שלו פתחה אותו בדבריה. במהלך שלושת ימי הקונגרס נדונו אלטרנטיבות לפתרון סכסוכים בצורה לא אלימה ומהקונגרס יצאה קריאה לתהליך גישור רציף עד להגעה להסכמות בין המדינות הלוחמות. בכנס הוקם ועד הנשים הבינלאומי לשלום קבוע
(International Committee of Women for Permanent Peace - ICWPP).
ד"ר אלטה יאקובס המשיכה להסביר כי כינוס הקונגרס הוא באמצע המלחמה ולא לאחריה, בכדי להציף את הקשיים בעקבות המלחמה גם של הקרבנות וגם של הכובשים:
"למרות שהמאמץ שלנו לא יקצר את משך המלחמה הנוכחית" היא טענה, "אין ספק שאוסף של כל-כך הרבה נשים מלאומים שונים, ישפיע מוראלית על המדינות הלוחמניות". "אלה מאיתנו המשתתפות בקונגרס לא קוראות לו קונגרס של שלום, אלא קונגרס בינלאומי של נשים הנאספות למחות נגד המלחמה, ומציעות צעדים אשר יובילו את מהלכה של המלחמה לבלתי-אפשרית".
מחיר המלחמה: מתוך 63 מליון מגויסים, 8.5 מליון נהרגו, 22 מליון נפצעו, 8 מליון נלקחו בשבי או נעדרו.
בעקבות הקונגרס בהאג, כתבה ג'יין אדמס לנשיא ארצות הברית: "לארצות הברית יש את הכוח וההשפעה לסיים את המלחמה ועליך להשתמש בו". מתוך הקונגרס והוועד צמחה ליגת נשים בינלאומית לשלום ולחירות. 


יום שבת, 28 באוקטובר 2017

Dobeing in Swarm Learning



Nir Golan, Educational & Leadership Expert, has developed a new learning model called Swarm Learning that allows students to learn naturally in their community environments.
In Swarm Learning model the first phase occurs when the student observes the system while Participating, without being told what to look for. This overcomes the limitation of conventional learning methods that optimize learning according to predefined goals and syllabus.
In the Searching phase the student observes the environment under investigation and tries to find out learning subject. The student simultaneously learns to model the behavior of the environment and to discriminate between the aggregating and phenomena around him.

Dobeing is the heart of the Swarm learning model: Passion, Capabilities and Uniqueness.
·        Passion: The things I like to do most and excite me.
·        Capabilities: Skills I'm good at and I do the best.
·        Uniqueness: My significant behavior and added value to those around me.
Dobeing is realizing one's full potential according to these three categories while using the Swarm learning model. Dobeing is a combination of doing and being; therefore it is a new term and is the heart of the Swarm learning model. Golan assumes that these two modes should be fused and not use as a conflict term. Dobeing is to express and activate all the passion, Capabilities and Uniqueness of the student.
The Naming phase occurs when the student defines and gives titles to the phenomena, opportunities or threats he observed. The titles are based on understanding the principles or mechanism of the phenomena.
The last phase in Swarm learning model is the Adaptive Learning phase when the titles were successfully applied to infer swarm learning behaviors: teaching the others in the community. The student is rewarded for categorizing the phenomena from the Searching Swarm learning phase as a base for the Adaptive Learning.