Victim or Victor

 קורבן או מנצח

עמדת חיים מבוססת על אמונה וערכי ליבה והיא מכתיבה את הדרך בה אנו תופשים ורואים את החיים ואת העולם. בדרך זו אנחנו ניגשים לסיטואציות השונות ומעצבים את תודעתנו. תודעה זו מכתיבה את הקשרים שאנו יוצרים עם עצמנו ועם אחרים, ואת הבחירות שאנו עושים והפעולות שאנו מבצעים. במהות, תודעה "בריאה" מייצרת תפישת עולם של "מנצח" הלוקח אחריות על חייו, במידה והוא נכשל הוא מבין שהכישלון הוא שלו. הוא מישיר מבט אל המציאות ומציג בצורה כנה מדוע כשל. לעומתו בעל תפישת העולם של "קורבן" מאשים בהכול את כולם חוץ מעצמו. הוא לא לוקח אחריות על דבר, ובמידה וכן לוקח אחריות היא מעטה מידי. הוא נמנע מלהישיר מבט למציאות במידה הנדרשת. הוא משקר באופן קבוע לעצמו בכדי להימנע מרגשות אשם. 

המנצח עומד על שלו תוך מודעות לכוחותיו ומשאביו הפנימיים.

הקורבן אינו משתמש בכוח ובעוצמות שיש לו, ולכן הוא נשאר תקוע.

הקורבן אינו מבקש עזרה בעוד למנצח יש את התבונה לבקש עזרה בשעת הצורך כשהוא מזהה שכוחותיו ומשאביו אינם ברמה הנדרשת למילוי המשימה תוך התגברות על המכשולים הניצבים בדרכו.

המנצח לומד מהטעויות שלו כחלק מלקיחת האחריות על התהליך. הוא חוקר מהן הסיבות לפערים ומחכים מהערכת ביצועיו. הוא מסיק מסקנות לעתיד לגבי מה יכול היה לעשות אחרת.

נראה כי הקורבן אף פעם אינו נוטה ללמוד. הוא מתנגד לראות את עצמו כחלק מהבעיה כי הוא חושש להרגיש אשם, ולכן מגיב בתוקפנות לכל אשמה.

מנצח ממקד את עצמו מהר ככל שניתן בראיית העתיד. הוא דואג להסתכל על עתידו בראיית העבר בכדי ללמוד ממנו ולהשתחרר ממנו. ברגע שלמד את הלקח הוא מתקדם הלאה ואינו נשאר תקוע בעברו.

הקורבן נשאר תקוע בעברו, ובטעויותיו. הוא מתאבל עליהן וממאן להיפרד מהן דרך תהליך למידה והפקת לקחים לעתיד. הוא מתעסק במערכות יחסים אשר נכשלו בעבר ומקומות עבודה שלא צלח.

המנצח אופטימי לגבי עתידו והקורבן פסימי לגביו.

המנצח תמיד מוכן למה שיזמנו לו חייו, בזכות תהליך הלמידה שביצע בעבר. הוא אינו תקוע בעברו או בוש בו. הוא סומך על משאביו הפנימיים והאנשים אשר יעמדו לעזרתו בעת הצורך.

הקורבן אף פעם אינו מוכן ולכן הוא טוען שהחיים מפתיעים אותו כל הזמן, גם כאשר אותו אירוע או אותה סיטואציה מופיעים בשנית. הוא אינו מצליח ללמוד את הלקח ולכן האירועים חוזרים על עצמם בגרסה כזו או אחרת. ישנה תחושה אצל הקורבן של עצימת עיניים מול המציאות הטופחת לו על הפנים.

המנצח יוזם ומניע במקום להמתין, הוא מרוויח נקודות זכות בהתמקמו בעמדה פרואקטיבית.

הקורבן רק מגיב: פועל בתגובה למצב או אדם. הוא מתמקם בעמדת הגנה ותמיד ממתין לגורם שיניע את התהליך. הוא עסוק כל הזמן במניעת אירועים "רעים" במקום לצבור נקודות זכות.

המנצח לוקח סיכונים חכמים בעוד הקורבן אינו לוקח סיכונים כלל, הוא תמיד יבחר בדרך הבטוחה בכדי להשיג את יעדיו, בטוענה שהסיכון "מטופש".

סיכום: מאפייני הקורבן מול מאפייני המנצח

שיירת יחיעם: היום לפני 70 שנה

במרץ 1948 נשאר קיבוץ יחיעם ללא מזון וללא תחמושת. בהגנה מבינים שאם לא תוגש עזרה מיידית לקיבוץ אין לחברים סיכוי לשרוד. בחטיבת כרמלי, גדוד 21 של ההגנה, מתארגנים להגיע לקיבוץ עם מזון ונשק, חומרי בניין לביצורים.

הערבים, שיערו כי היהודים ירצו להעביר אספקה ליחיעם הנצורה והחליטו לארוב לכוחות.

ואז- מגיע מידע משירות הידיעות (ש"י) על המארב.

המג"ד בן-עמי פכטר אמר: "אין להם מה לאכול, אין להם תחמושת, ואם לא נגיע לשם ישחטו את כולם".

מחליט להצטרף כאשר בראש השיירה מוביל משוריין המיועד לפריצת מחסומים.

השיירה יצאה לדרך ב- 27.3.48, שבת בצהריים.

במבואות הכפר הערבי "אל-כברי", היכן שהשיירה מאטה בשל עליה הם נתקלים במחסום אבנים. ממתין להם מארב.

"... הערבים רצו לשתק את המשוריינים וירו על הנהגים. מכיוון שהמשוריין שבו נהגתי היה בריטי, ההגה היה בצד ימין. הערבים ירו לצד שמאל והרגו את איתן זייץ (מפקד השיירה, אשתו מתאבדת ביום השנה).

הם הבחינו שהמשוריין ממשיך לנסוע והחלו לירות לכיווני. שני כדורים פגעו בי כתף ובחזה..."

ויצריבר ממשיך לנסוע ומצליח להגיע ליחיעם. הוא לא מודע לטרגדיה המתחוללת מאחור. 

"... דחפתי את האבנים עם הכף הגדולה של "פורץ המחסומים" וחשבתי שכל השיירה נוסעת אחרי".

האוטובוס הנמצא בקצה השיירה מנסה להסתובב, מתהפך וחוסם את דרך המילוט. השירה נלכדת בתוך האש ומתפתח קרב. בקרב נהרגים 47 לוחמים, ביניהם בחורה אחת עליזה שיינרמן.

ויצריבר מספר: "אחיה, משה שיינרמן היה באוטובוס שבשיירה ורצה שתעבור אליו. אמרתי לה: "עליזה, אל תחליפי מקום". אחיה התערב ואמר שהמשוריין שלו יותר טוב והיא עברה אליו. כשאמרו לקפוץ מהמשוריין, היא קפצה ונהרגה מכדור שפגע בה. אחיה קפץ לקחת אותה וגם הוא נהרג."

דבורצקי חיים (ליוקה) הי"ד – נצר אחרון, יליד 1927 פולין.

חניך תנועת "דרור". עם כניסת הגרמנים לפולין ב- 1939 אביו נהרג, אימו ואחיו נחטפו לנגד עיניו ונרצחו. ליוקה ברח מהגטו ליערות והצטרף לפרטיזנים. במאי 1946 עלה לארץ ספינת המעפילים "דב-הוז". התגורר בקרית-חיים ועבד בניין כטפסן. בדצמבר 1947 התגייס ושירת ב"חטיבת כרמלי" בגדוד 21. השתתף בשיירת יחיעם ונהרג בקרב ב-27.3.48. הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בנהרייה. יהי זכרו ברוך.

"אכזר היה הקרב. מעטים מול הרבים. פורץ-המחסומים הבודד ובו נפגעים מבקיע ליחיעם. ששה כלי רכב ולוחמיהם מכותרים. משוריין נוסף נחלץ ומנסה לחזור אך נפגע ומתהפך. מספר הנפגעים רב. מעטים נותרים שלמים. ועת ערב דולקות חמש אבוקות. ארבעים ושבע גוויות פזורות בצידי הדרך להיות למשיסה ולבז. החיים נסוגים לבסיס בפקודה. לוחם יחיד מביא אל יחיעם את בשורת השיירה. ירח מלא של מחצית החודש...  בערב שבת ה' באייר, קמה מדינת ישראל".