It is not too late to Dream

לא מאוחר לחלום על אחדות המגיעה מתוך החיבור השלם, המושתת על שמיעה והקשבה מלאים לנפש הזולת מתוך ענווה. 

המטרה להשתחרר מראוותנות ומאגוצנטריות, לפתח מודעות עצמית, להתרחק מהתנשאות והשתלטות, ולהוביל מתוך ענווה.

"הפוסט-מודרניזם הוא התפכחות ממסע הניצחון המדומה של האתנוצנטריות הרציונלית של האדם; התפכחות מהאמונה שהמדע, הטכנולוגיה והארגון, יפתרו את המצוקות האישיות והחברתיות... הפוסט-מודרניזם הוא גם החזרה להכרה בחשיבותן של תבונת ההתנסות ותבונת החשיבה המושגית, שבמהותה עומדת ההכרה שכל תפישה חברתית היא סובייקטיבית, חלקית, תלויה בזמן ובהקשר, ומשום כך חייבת להיות תמיד פתוחה לפרשנויות חדשות." /צבי לניר/ "קיבוץ צעיר במשבר מושגי"/ יד טבנקין- היחידה למחקר עכשווי, מחברת מחקר כ"ה.

במציאות הכאוטית הפוסט-מודרניסטית הזכות לשוויון אינה בבחינת המובן מאליו בחברה הישראלית. הרוב בכנסת סירב במפגיע לאמץ את הצעתו של חבר הכנסת בני בגין לשלב בחוק יסוד הלאום היהודי הוראה בדבר מחויבות לשוויון ברוח הכרזת העצמאות. הפוסט-מודרניזם הכאוטי הוא החזרה להכרה בחשיבותן של תבונת ההתנסות- הפגנות הקהילה הלהט"בית, ותבונת החשיבה המושגית- פירוש המושג שיוויון זכויות דרך חוק הלאום וחוק הפונדקאות. השינויים הבסיסיים המהירים המתרחשים כיום מטילים על האדם אחריות אקטיבית למערכת המפרשת החברתית בה הוא פועל. ההקשבה היא כלי להבנת הזולת, ומתן ביטוי לקולות של האחר. ההקשבה לתהליך הפנימי מתרחשת במקביל להקשבה החיצונית, ומובילה להוויה.

האברמס Habrams תיאר את הפוסט-מודרניסטית כתקופה בה הביטחון העצמי ביכולתנו לפתור לאלתר את מצוקות האנוש, שהעניקה לנו התקופה המהפכנית, כמו גם הוודאות העצמית שהעניקה לנו תקופת האמונה במדע ובטכנולוגיה- אינם רלוונטים עוד.

לדוגמה, בית המשפט העליון פירש אמנם את הזכות לכבוד אנושי כמכילה גם את הזכות לשוויון או היבטים שלה. אולם מדינת ישראל בולטת לרעה בכך שאין לה זכות חוקתית מפורשת לשוויון. השוויון הוא הבסיס הרעיוני־עקרוני שעליו ניצב המבנה של המשטר הדמוקרטי, המבוסס על זכותם השווה של כלל האזרחים להשתתף, באמצעות נציגיהם הנבחרים, בקביעת הנורמות החלות עליהם ומחייבות אותם. במהותה של הדמוקרטיה עומדת ההכרה שכל תפישה חברתית היא סובייקטיבית, חלקית, תלויה בזמן ובהקשר, ומשום כך חייבת להיות תמיד פתוחה לפרשנויות חדשות בעיקר בחוק היסוד במדינת ישראל: כבוד האדם וחירותו. התבונה החברתית מתרחשת בתחום שבין האנשים, במיוחדות ובשונות שלהם, במפגש שבין ה'אני-אתה-אנחנו'. בני אדם צריכים מפגשים חברתיים בעלי אופי של למידה משותפת על מנת לגלות את עצמם על ידי המפגש עם 'האחר הרלוונטי'. החשיבה החברתית המפרשת מתרחשת במפגש הדיאלוגי עם 'האחר הרלוונטי', שהוא הדומה-שונה, כאשר הוא מפרש בצורה שונה את המציאות הנגלית במפגש. החשיפה לפרשנות השונה של האחר, מייצרת הדהוד בקבוצה. הדהוד זה משמש לבניית קשרים ויחסים בין השותפים, ומהווה מצע לתהליך למידה אישי בקבוצה. הישות האמיתית היחידה שלומדת היא הפרט המרכיב את הקבוצה. לא כל מפגש עם 'אחר' הוא מפגש למידה. על מנת שיתפתח דיאלוג לומד צריך שה'אני' יהיה בעל מודעות לזהותו העצמית, אך שתהיה בו גם נכונות ליחס דיאלוגי רפלקטיבי עם האחר. חשוב שהלומד בקהילה לא יבטל את תקפות פירושו של האחר, בטיעונים המאפשרים לו את ההתייחסות אל פירוש זה כשונה, שהוא לא רלוונטי ל'אני'. חוסר רלוונטיות של ה'אני' יתרחש משום שהוא נתפש כמייצג תפישה פירושית אידיאולוגית ניגודית, המתבססת על הנחות יסוד שונות, ועל כן גם לא רלוונטיות. יתכן כי ה'אחר' יאבד מהרלוונטיות שלו גם בגלל היותו נחות תרבותית, השכלתית, או מעמדית, בצורה שאין להתייחס לתפישותיו הרלוונטיות לגבי שיפוט תפישת ה'אני'. ליחיד, כאדם בפני עצמו, אין יכולת לקיים את מהות תבונתו האנושית, האדם בפני עצמו כלל אינו אדם. משמעותה של המהות הקוגניטיבית של האדם כיצור חברתי מתקבלת ומתפרשת כחלק מהשלם. זהו הביטוי לרמה הגבוהה ביותר של הדרישה וציפיה מהאדם לחופש לאחריות. מודעות האדם לעצמו היא תהליך אין-סופי ומתמשך, המתרחש דרך ההתנסות וההתפרשות של המושגים החברתיים, האמורים לאפשר ל'אני' לפרש את עצמו ביחס ל'אתה' ול'אנחנו'. על ידי המודעות לעצמו האדם משנה את משמעות המושגים המפרשים שלו. התפתחות אישית זו יכולה להתרחש רק במדינה דמוקרטית שיוויונית. האחדות מגיעה מתוך החיבור השלם המושתת על שמיעה והקשבה מלאים לנפש הזולת. המטרה להשתחרר מראוותנות ומאגוצנטריות, לפתח מודעות עצמית, להתרחק מהתנשאות והשתלטות, להוביל מתוך ענווה. השיטה במדינת ישראל אינה הוגנת, משום שאינה מתייחסת לכלל התושבים כשווים בזכותם לכבוד ולחירות. בגלל שני חוקים אלה נוצרו חברות וקהילות מופלות לרעה בהשוואה לאחרות; נוצר יחס בלתי שוויוני משפיל. לא מאוחר לחלום על אחדות המגיעה מתוך החיבור השלם, המושתת על שמיעה והקשבה מלאים לנפש הזולת מתוך ענווה.