Dobeing: If I am not for myself

       

Dobeing: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי"

"למידה משמעותית אינה ללמוד על עצמך.

למידה משמעותית היא ליצור את ה Dobeing הייחודי שלך."

לימוד משמעותי הוא הובלת האחר למציאת ה Dobeing הייחודי שלו."

אנתרופוגוגיה ((Anthropogogy:

"הובלת האדם ללמידה משמעותית הניתנת ליישום מיידי בDobeing שלו."/ ניר גולן (2014) 

ננסה להגדיר Dobeing בעזרתו של הלל:

״אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" (אבות,פרק א' משנה י"ג)

·        מן השאלה הראשונה משתמע שלכל אדם אין תחליף, כל אחד ייחודי- לכל אדם יש Dobeing ייחודו ועליו לחפשו.

·        מן השאלה השנייה למדים אנו שאם אדם פועל רק לטובתו האישית, בוגד הוא באופיו האנושי- Dobeing כתרומתו הייחודית לאנושות. 

·        מן השאלה האחרונה משתמע שכל רגע הינו ייחודי, ואי אפשר לשחזר אותו, ולכן יש למצות את הלמידה המשמעותית הרלוונטית:  Dobeing באותו הרגע.

אדם יכול להימצא תמיד בשני מצבים במהלך חייו: Doing ו-Being. הוא נע ממצב אחד למשנהו בהתאם לסגנון ואורח חייו כאדם. זיהוי המצבים בשלבים השונים של חייו, הכרחי להובלת תהליך הלמידה. ניר גולן מציע לשלב בין ה- Being Doing למונח אחד משותף: Dobeing, משמעותו היא מימוש ההוויה של האדם.
להיות במצב של Doing משמעו להיות במצב של עשייה: לנקוט בפעולה כלשהי בצורה יזומה. במצב זה האדם מבצע פעולה מסוימת בכדי להשיג מטרה כלשהי. זהו מצב בו נקודת המבט פונה החוצה. המצב מחייב אותו לאינטראקציה עם הסביבה ואנשים אחרים בכדי להגשים את רצונו. הוא מזיז את הפוקוס שלו מעצמו אל הסביבה שבה הוא נמצא ולגורמים חיצוניים.

מצב זה יותר קשור לעתיד (שהרי האדם רוצה לגרום למשהו שכרגע עוד לא קיים, לקרות) והוא מונע על ידי חשיבה מעשית המתורגמת להתנהגויות.

מצב הBeing הוא מצב בו עוצר האדם ושוהה בהווייתו. העצירה מאפשרת לו להגדיר לעצמו את זהותו, ערכיו, חזונו ותפקידו בארגון ובחיים בכלל. הוא מודע למחשבותיו, תחושותיו ורגשותיו. מצב זה מאפשר לו לראות  דברים מנקודות מבט חדשות. הוא מתמקד בהווה, מה שמאפשר לבנות תובנות חדשות על נושאים בארגון ובחייו, שאולי לא שם אליהם לב בשלב הDoing. הBeing נותן לו זמן, לעומת Doing שלוקח לנו זמן.

כאשר מתעסקים בנושא מימוש זהות אישית על פי מודל Dobeing נוצר דיאלוג בין הלהט, היכולות והערך המוסף של האדם. ייתכן שבמקורו זהו פתגם עממי הדורש מהאדם להתעלם מהחברה ומחבריו ולסמוך רק על עצמו. קשה להניח שלכך התכוון הלל במסכת אבות. הדרישה המופנית אל האדם אינה לסמוך על עצמו, אלא ליטול אחריות ולדאוג לעולמו הרוחני, למעשיו ולגורלו. כלומר - אם אני לא אעשה מעשים טובים בעולם הזה - אף אחד לא יעשה אותם בשבילי וממילא אף אחד לא יכול לדאוג לכך שאזכה לחיי עולם הבא.
את המשפט השני הרמב"ם מפרש כך - וכשאני לעצמי - כשאני מתבונן על עצמי, מה אני - אני מבין שאני כלום - "מה אני" - טרם השגתי את מה שאני אמור להשיג. לאור פירושים אלו אפשר להבין את היופי שבבחירה של הלל בגוף ראשון. החזרה על המילים "אני", "עצמי", "אני", לכאורה מתאימה לאדם שמדגיש את עצמו ומנוגדת לענווה. הלל משתמש בגוף ראשון ומדגיש את עצמו דווקא כדי להביא לידי מיעוט עצמו.
הפירוש של הפשוט של המשפט השלישי הוא שעל אדם לנצל את הרגע הנוכחי, כי ייתכן שזו הזדמנות חד- פעמית. לעומת זאת הלל רוצה לומר - כדבריו של פרנקל - "שכל רגע ורגע בעבר, בהווה ובעתיד, הוא אותו "עכשיו", וזאת לפי מצבו של האדם בהתאם לשתי המימרות הראשונות". באופן זה הלל נוטל את המשמעות הפשוטה של המשפט ויוצק בו משמעות חדשה ועמוקה. המתח בין המשמעות הישנה לחדשה הוא חלק מהעצמה של המשפט.
צורת השאלה הרטורית מחייבת את השומע להיות מעורב: אמור לי - "אם אין אני לי מי לי?" ובכך מתחיל דיאלוג Dobeing אמיתי. אדם בוחר לנוע ממצב אחד למשנהו בהתאם לסגנון ואורח חייו כאדם. זיהוי המצבים בשלבים השונים של חייו, הכרחי להובלת תהליך הלמידה. השילוב בין ה- Being Doing למונח אחד משותף: Dobeing, משמעותו היא מימוש ההוויה של האדם.