אסתר רזיאל-נאור דמלכות"ה: תוך-אישית וענווה
(29
November 1911 – 11 November 2002)
אסתר רזיאל נאור נולדה בעיירה בפלך וילנה (ליטא) ב-29
בנובמבר 1911. בדיוק ביום הולדתה ה-36, לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר
1947 על חלוקתה של ארץ-ישראל לשתי מדינות, חזרה אסתר לפעילות בתחנת השידור של
האצ"ל. באותו זמן הורחבה פעולת התחנה והוחל בסדרת שידורים מיוחדים לנוער
שנקראו "קול ציון הלוחמת לנוער".
כמנהיגה
נשית היא הייתה ענווה (Modesty), בשל המודעות העצמית הגבוהה שלה (Self-awareness). מנהיגות נשית על-פי מודל דמלכות"ה מבוססת על מחשבה
רשתית המייצרת דרך רגישותית, המונעת מוודאות אינטואיטיבית. הכוליות האמפאתית
מייצרת דרך רגישותית המיושמת דרך התמדה בפרטים. למנהיגה הנשית ישנה מודעות עצמית
תוך-אישית גבוהה וענווה, המסייעת ליישם את הדרך הרגישותית בלכידות משפחתית. תחנת הרדיו הוקמה והתכנית הראשונה שודרה ב-9 במרס 1939
מדירתו של בנימין גורביץ בקריית אריה. הקריינית הראשונה הייתה אסתר רזיאל. אסתר
רזיאל נשארה קשורה לשידורים עד מעצרה ב-2 במרס 1944. באותו יום נתבקשה להשאיר את
המשדר בביתה ללילה אחד בלבד. אולם דווקא באותו לילה הוקף הבית בשוטרים, ובחיפוש
שנערך נמצא המשדר. אסתר הובאה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. אסתר הייתה בהריון כאשר
הוכנסה לבית-הסוהר בבית-לחם. לאחר שבעה חודשי מעצר, כאשר התקדם הריונה, שוחררה
אסתר ב-18 באוגוסט 1944 (ערב ראש השנה), וכעבור זמן קצר ילדה בת ושמה אפרת (היא
בית-לחם). על אסתר הוטל מאסר בית, היה עליה להתייצב במשטרה שלוש פעמים ביום
ולהישאר בביתה משקיעת החמה ועד זריחתה. היא נלקחה לחקירה מפעם לפעם, ולאחר ההתקפה
על מלון המלך דוד (ב-22 ביולי 1946) נעצרה שוב ונשלחה למחנה המעצר בלטרון ב', שם
שהתה מספר שבועות. לאחר ששוחררה המשיכה המשטרה בשמירה קפדנית עליה, ולכן נמנע ממנה
להמשיך בפעילות מחתרתית.
בשנת 1936 פרצו כידוע פרעות בארץ, שנמשכו למעלה משלוש
שנים. אסתר נשלחה לבית-החולים "הדסה" בתל-אביב כדי להשתלם בקורס
לעזרה ראשונה. לאחר גמר ההשתלמות החלה אסתר ללמד בנות בארגון את מקצוע העזרה
הראשונה. אסתר כמנהיגה נשית ידעה את מעלותיה, אבל לא התפארה
בהן ולא חשבה שהן נותנות לה מעלה מיוחדת על הזולת. כמנהיגה נשית הניחנת בכישרונות
מסוימים בטבעה, היא לא התפארה בהם וחשבה שהם הופכים אותה באופן מהותי לטובה יותר
מאנשים אחרים
.
הפעולה הראשונה בה לקחה אסתר חלק התרחשה באוגוסט 1936:
"באותו יום קיבלתי קשר, כי עלַי להתייצב בשעה 5 לפנות בוקר בביתו של עזריאל
בנצינברג וכי משם נצא לפעולה לשבירת ההבלגה. כשהגעתי למקום מצאתי שם את מפקד
הפעולה, בנימין זרעוני, סגנו עזריאל בנצינברג וכן את אריה בן-אליעזר שהיה נהג
המונית, שבה העבירו את הכלים למקום הפעולה. הכלים הוכנסו למכונית ואנו יצאנו לדרך.
משהגענו לגשר שלוש (מתחתיו עוברת הרכבת העושה את דרכה מתל-אביב ליפו), הוכנסה
המכונית לאחת החצרות והאנשים נכנסו לחצר אחרת, שגדרה גבל עם המסילה. משעברה הרכבת
מתחת לגשר, המטרנו עליה מטר יריות ואף נזרקו מספר רימונים. לאחר מכן נאספו הכלים
והוכנסו מתחת למושב המכונית ואני נסעתי להחזירם למקום האיחסון." ענווה היא תכונת נפש שבה מנהיגה נשית מחשיבה את
עצמו כשווה בין שווים. אסתר כמנהיגה נשית לא הרגישה כחשובה ונישאת מאחרים. כשהיה עליה
להיענות לצורך מסוים או לפתור בעיות, היא השקיעה את מירצה בבירור הסיבות ובסוגי
הצרכים, ואספה את מרב הנתונים כדי למצוא את הפתרון המתאים ביותר לצורך או לבעיה. היא
ניסתה למצוא את ההיגיון מאחורי הדברים, להבין מהיכן הם נובעים. היא לא שמה את עצמה
במרכז אלא את הצלחת הפעולה. היא לא ביקשה לעצמה תהילה וכבוד אלא עשתה מעשיים
הראויים ורצויים מתוקף תפקידה כ"שליחת ציבור".
"למותר להוסיף את הרגשתי אני. הייתי הבת היחידה שהשתתפה
בפעולה, שכן נבחרתי מקרב פלוגה שמנתה 120 איש. כשחזרתי מהפעולה לבית-החולים,
לעבודתי, ושמעתי את האנשים מדברים על המקרה, נתמלא לבי הרגשה נעימה. רבים דיברו
בשבחה של הפעולה ובברכה הטמונה בה ובתוצאותיה. אותו בוקר ניסה מוכר ירקות
ערבי לחצות את מעבר פסי הרכבת. קהל זועם שהתאסף סביבו הִכה אותו מכות קשות. הערבי,
שהיה כולו זב דם הובא לתחנה שבה שרתתי. איש מהעובדים, הן הרופאים והן האחיות, לא
ניגשו לפצוע על-מנת לטפל בו." היא הצניעה את כישוריה ולא הבליטה את
עצמה מכיוון שלא שמה את עצמה במרכז הפעולה אלא את הצלחתה. היא הייתה בעלת הערכה
עצמית שקולה ונאותה, גילתה סבלנות וסובלנות כלפי האחר, וויתרה על כל גינוני כבוד
או הערצה. "משראיתי
זאת ניגשתי לפצוע והגשתי לו את הטיפול הדרוש לפי מיטב ידיעותיי, שרכשתי עד אז
בקורס לעזרה ראשונה. לאחר מכן כינס הרופא הראשי את העובדים, ציין את התנהגותי
שהייתה בסדר וגינה את שאר העובדים. לשאלת חבריי עניתי, שאויב פצוע הוא קודם כל אדם,
ויש להתייחס אליו כאל אדם. אולם המיוחד בכל הפרשה הזאת היה שדווקא אדם שחזר זה עתה
מפעולת תגמול נגד הערבים טיפל בפצוע, בה בשעה שאחרים נמנעו מלעשות זאת."
אסתר השאירה בבית הוריה שני ילדים קטנים: דוד בן השלוש
ואריה בן השנה וחצי. כאשר הוריה הזקנים באו לבקרה, ביקשה מהם אסתר לא להביא את
הילדים לביקור. היא חששה מפני הרושם הקשה שעלול הביקור להשאיר על הילדים. כיצד
תוכל להסביר להם את הימצאותה בבית-הסוהר, בעוד אבא מוחזק במחנה המעצר בלטרון. לאחר קום מדינת ישראל, הצטרפה אסתר רזיאל נאור ל"תנועת
החרות" ושרתה מטעמה כחברת כנסת החל מהכנסת הראשונה ועד השביעית. אסתר כמנהיגה נשית ענווה, חשה שעליה לתרום את חלקה הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן היא
התאמצה יותר ויותר כדי להביא את עצמה לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי
שליחותה בעולם והבאת התרומה שלה למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. היא חשה שותפות
במתרחש בעולם והייתה אסרטיבית מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה