אליעזר לודוויג זמנהוף דמלכות"ה: דרך רגישותית
זמנהוף (Zamenhof) שנולד ב-15 בדצמבר 1859 בביאליסטוק, ראה בחזונו הרגישותי Compassionate Vision את האספרנטו כשפה שנייה גלובאלית המשותפת לכל העמים. כלומר, שפה שילמדו אותה ברחבי העולם, לצד שפת המקום, היא תשמש לתקשורת בינלאומית, ובכך היא תייעל את התקשורת הבינאישית ותמנע אלימות. דרכו הרגישותית של זמנהוף היא הרכיב הראשון במודל המנהיגות הנשית דמלכות"ה. מדובר על חזון רגישותי עולמי- Global Compassionate Vision, חזון מבוסס חמלה. מפת הדרכים שהוא בנה נותנת מענה לצורך ומצוקות הפרט והכלל. החזון הרגישותי מסביר לאנשים מדוע הם צריכים לשאוף לשינוי בדרך רגישותית זו. חזון רגישותי זה מניע את האנשים דרך ערכים. חזון רגישותי, מטפח תקווה ומוטיבציה, מקנה לאנשים סיבה קוסמית שכדאי "להילחם" למענה, או במקרה הספציפי של זמנהוף- למנוע אלימות.
ביאליסטוק בתקופת ילדותו של זמנהוף הורכבה מבליל של אוכלוסיות, ולכן גם דוברו בה לשונות רבות. בבית משפחת זמנהוף דיברו יידיש, כמו אצל רוב המשפחות היהודיות, שהיו אז רוב תושבי העיר. אף על פי שהעיר הייתה בשליטת רוסיה מתחילת המאה ה-19, עדיין ישבו בה פולנים רבים, לצד רוסים, ליטאים, טטרים, גרמנים ועוד. כבר בגיל צעיר שלט זמנהוף בכמה שפות. לצד יידיש, הוא דיבר רוסית שכנראה שמע מאביו, וגם פולנית, אף שרשמית אסרו השלטונות הרוסיים ללמוד בשפה זו בביאליסטוק. הוא גם למד גרמנית מאביו, שהתמחה בהוראת גרמנית וצרפתית. בהמשך למד גם עברית, ובתקופת התיכון הוסיף על אלה צרפתית, לטינית ומעט יוונית ואנגלית.
במחקר בנושאי כלכלה וחברה רואים כי מנהיגות נשית דמלכות"ה תומכת יותר בגישה סוציאליסטית ושוויונית. זמנהוף נתקל באפליה, אלימות ושנאה על רקע לאומי ברחובות ביאליסטוק מגיל צעיר. הוא הרגיש כי אחד הדברים המפרידים בין העמים והקבוצות האתניות הוא הפער הלשוני. כשהיה בן עשר חיבר מחזה בחמש מערכות בשם "מגדל בבל", טרגדיה המשקפת את החיים שהכיר בביאליסטוק ועוסקת באי-הבנות בין תרבויות בשל היעדר שפה משותפת. זמנהוף שהיה בעל תפישת עולם זו, ייחס חשיבות רבה יותר לערך השלום והעדיף להימנע מתקיפה. זמנהוף כ"מנהיג נשי" נטה יותר לחמלה מאשר לאלימות, ולכן החזון שלו הוא מבוסס חמלה Compassionate vision or Compassion Based Vision (CBV), יותר מאשר חזונם של מנהיגים גברים אחרים. כ"מנהיג נשי" הוא הקשיב יותר למצוקות הסובבים אותו, הביע דאגה וחמלה לאחר לאורך כל חייו.
כשהיה אליעזר בן 14 עברה המשפחה לוורשה. גם שם הרעיונות בדבר הפערים הלשוניים לא הרפו ממנו, כמו גם הרצון למצוא להם פתרון. כבר בהיותו תלמיד תיכון החל לנסות ולפתח שפה בינלאומית, שתוכל לגשר על הפערים האלה. כך נוצר בפעם הראשונה החזון הרגישותי של זמנהוף. הגרסה הראשונה של הלשון שהמציא הייתה בעלת דקדוק עשיר, אבל מורכב למדי. כשלמד אנגלית הבין שהדקדוק חייב להיות פשוט יותר, ושיפר את השפה בכיוון זה.
זמנהוף השתדל להשתמש במילים שיהיו מובנות לכמה שיותר אנשים, גם אם אינם מכירים את השפה הבינלאומית. הוא בחר כמה שיותר מילים הדומות למילים בינלאומיות, או מילים המוכרות לדוברי שפות שונות. השפה מבוססת על מספר מצומצם יחסית של שורשים, שאליהם מוסיפים סיומות ותחיליות שונות כדי להגדיל את מספר המשמעויות, באופן שמאפשר לייצר מילים רבות יחסית. כמו כן השפה כללה מספר לא גדול של כללי דקדוק. הדבר החשוב ביותר הוא שאין בה יוצאים מהכלל, כמו שיש בכל השפות הטבעיות, כך שקל מאוד ללמוד אותה, בעיקר לדוברי שפות אירופיות.
כשסיים את לימודי התיכון כבר הייתה בידי זמנהוף גרסה כמעט מושלמת של השפה, שהוא כינה אותה Lingwe Uniwersala, כלומר שפה אוניברסלית, בלשונו, ביטוי התנהגותי Habitual Visin לחזון הרגישותי שלו. הוא הציג את השפה לכמה מחבריו לכתה, אבל עדיין לא הרגיש שהיא בשלה לפרסום. במקום זה הוא הפנה את מרצו לחיבור ספר על הדקדוק של היידיש. גם אותו הוא לא פרסם כשסיים לכתוב, אם כי חלקים מספר פורסמו בהמשך בכתב עת יידי.
החזון הרגישותי של זמנהוף משרת שלוש מטרות חשובות:
1. מבהיר את הכיוון הכללי של הפתרון והמענה לצורך, כתוצאה מתהליך חמלה מוגדר, כמוביל שינוי.
2. מדרבן אנשים לזהות את הערכים האישיים שלהם עליהם מבוסס החזון, ונקיטת פעולה בכיוון הפתרון והמענה לצורך (גם אם הצעדים הראשונים כואבים מבחינה אישית ולא משרתים את האנשים בטווח הקצר).
3. מסייע בתיאום הפעולות של אנשים שונים בצורה מהירה ויעילה, תוך הצמדות לסולם ערכים מאד מדויק.
ב-1879 יצא זמנהוף למוסקבה, ללמוד רפואה. בעקבות גל הפרעות ביהודי האימפריה הרוסית, שזכה לכינוי "סופות בנגב", שב זמנהוף לפולין, מחשש מפני חקיקה אנטישמית ברוסיה, חשש שאכן התממש ב-1882. הוא המשיך את לימודי הרפואה באוניברסיטת ורשה, וכשסיים ב-1885, קיבל משרת רופא בליטא. כעבור זמן קצר עבר לווינה, כדי להתמחות ברפואת עיניים.
במהלך לימודיו המשיך זמנהוף לשכלל ולשפר את השפה שהמציא, והכניס בה שינויים גדולים. בכל פעם ששינה משהו, בחן את השפה באמצעות תרגום טקסטים לשפה הבינלאומית וכתיבת טקסטים מקוריים, כדי לבדוק כמה היא שימושית. נראה שהוא גם הושפע לתקופה קצרה משפת Volapük, שפה בינלאומית שהמציא הכומר הגרמני יוהן מרטין שלייר (Schleyer) ב-1880. עם זאת, זמנהוף המשיך בדרכו בעקביות. בתקופה ההיא עסק פחות במילים מסוימות, ויותר במארג השלם של השפה, כדי לוודא שהיא תהיה קולחת והרמונית ככל האפשר. ב-1885 הרגיש סוף סוף שהשפה הושלמה ואפשר לפרסם אותה.
במקביל לתחילת עבודתו כרופא, עסק זמנהוף גם בחיפוש מימון לפרסום השפה שפיתח. בסופו של דבר, הישועה הגיע מאביה של ארוסתו, קלרה זילברניק (Zilbernik). האב, סנדר זילברניק, היה איש אמיד, בעליו של בית חרושת לסבון, והסכים לתת לזמנהוף את הסכום הדרוש להדפסת ספר השפה, על חשבון הנדוניה שיקבל כשיישא את בתו.
העבודה נמסרה לבעל בית דפוס בוורשה, ולאחר אישור הצנזורה, ביולי 1887 ראתה אור חוברת בת 42 עמודים בכותרת "שפה בין לאומית. הקדמה וספר לימוד (לדוברי רוסית)". עד סוף השנה יצאו מהדפוס בוורשה חוברות דומות בפולנית, צרפתית וגרמנית. בשנים הבאות ראתה אור החוברת גם באנגלית, יידיש, עברית (שדובריה אז היו מעטים מאוד), שבדית, איטלקית, ספרדית, צ'כית ולשונות נוספות. זמנהוף לא חתם על החוברת בשמו, אלא הסתפק בשם העת Doktoro Esperanto, כלומר "הרופא מלא התקווה" בלשון שהמציא. עד מהרה דבק השם הזה בשפה החדשה, והיא הפכה לשפת "אספרנטו", כלומר שפת התקווה.
החוברת הראשונה קיבלה את הכינוי unua libro (הספר הראשון), ועד מהרה הוציא זמנהוף גם את הספר השני, שהכיל עוד חומרי לימוד ותרגילים. בשונה מקודמו, הספר השני יצא רק בשפת אספרנטו, ולא במהדורות המיועדות לדוברי שפות שונות. זמנהוף הבהיר מראש שהוא מוותר על כל הזכויות בשפה שהמציא, ומעוניין שהיא תהיה לנחלת הכלל.
ניסיון הפצת חזון הרגישותי של זמנהוף- הוא ניסח מסר רגישותי בהיר ופשוט: התקשורת פועלת במיטבה כשהיא ישירה ופשוטה ומבוססת על שלבי תהליך החמלה, עד כדי כך שתהיה מובנת לכלל האנשים. הוא חיזק את המסר באמצעות מנהיגותו על-ידי דוגמה אישית. זמנהוף הקפיד על קיום תקשורת דו-סטרית תוך שיקוף רגשות וערכים: בני אדם יתנו הסכמתם לחזון רק לאחר שניתנה להם הזדמנות להתמודד עמו ולקרוא עליו תיגר. לאכזבתו של זמנהוף, השפה לא התפשטה כפי שקיווה. הוא הציב לעצמו יעד של 10 מיליון דוברי אספרנטו, אבל כעבור שנתיים, ב-1889, עמד מספרם על כאלף בלבד, כמעט כולם באימפריה הרוסית. אף על פי כן, הוא לא התייאש, והתחיל לפרסם כתב עת באספרנטו, לדוברי השפה. גם זה היה כישלון, ולביטאון לא היו יותר מכמה מאות מנויים. גם הצעתו של זמנהוף מעל דפי כתב העת, לייסד ארגון עולמי של דוברי השפה הבינלאומית נפלה על אזניים ערלות.
6 עקרונות המנהיגות הנשית על-פי מודל דמלכות"ה שבאו לידי ביטוי במנהיגותו של זמנהוף :
• זמנהוף היה בעל מודעות מפותחת לרגשות האחר, ואולי אף הזדהה עימו. היא ייצר דרך רגישותית כדי להוציא את האחר ממצוקתו.
• כדי להיות "שותף רגשי" לזמנהוף היתה קודם כל מודעות עצמית גבוהה, יכולת הקשבה והכלה, יכולת ניתוח וזיהוי ויכולת המשגה.
• החמלה מכילה בתוכה את המודעות לרגשות האחר אך אינה נשארת שם. היא אינה מחייבת אמפתיה או הזדהות. היא כן מחייבת חיבור לרגשות האחר או ברובד אינטלקטואלי או ברובד רוחני יותר. זמנהוף יצר חיבור זה דרך תהליך יצירת השפה. שפה מייצרת דפוסי חשיבה, מעצבת מחשבות ובכך את האינטלקט.
• לזמנהוף היתה היכולת לזהות ולדייק את צורך האחר לדרך רגישותית. חמלה כשותפות רגשית שמה במרכז את פתרון הבעיות, את זיהוי הצורך ומתן המענה. לכן בחר ביצירת שפה עולמית כמענה לצורך מניעת אלימות ויצירת שיתוף פעולה מכיל ומוגן.
• זמנהוף ניסה בשיתוף אנשים נוספים להוביל את הדרך הרגישותית האמורה לתת מענה לצורך או לפתרון הבעיה.
• הוא הוביל את הסובבים אותו דרך הקשבה, דאגה וחמלה. לצד קשייו בהפחת רוח חיים בשפה שהמציא, התמודד זמנהוף גם עם קשיים כלכליים לא מעטים, שנבעו בין השאר מהעובדה שהקדיש חלק ניכר מזמנו לענייני אספרנטו. הקשיים הכלכליים דחפו אותו לחיפוש משרות רפואיות במקומות מרוחקים יותר מהמרכז התרבותי, כמו גרודנו (כיום הורדנה בבלארוס) או חרסון שבאוקראינה. הוא גם נאלץ להסתייע כלכלית בחמיו, שהמשיך לתמוך במשפחה, אך הבהיר לו שהוא מעוניין שנכדיו יתחנכו בוורשה. זמנהוף נאלץ לצמצם את פעילותו בתחום האספרנטו, ולהקדיש יותר זמן לפרנסת משפחתו.
אף על פי כן, השפה החדשה קנתה לה אט-אט בסיסי מעריצים באירופה. בנירנברג שבגרמניה נפתח מועדון ראשון של דוברי אספרנטו, ובעקבותיו צצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עוד ועוד מועדונים. זמנהוף עצמו, על אף צמצום הפעילות, המשיך לשקוד על תרגום יצירות מופת מהספרות העולמית לאספרנטו, בהן למשל "המלט" של שייקספיר, ויצירות של הנס כריסטיאן אנדרסן, היינה, מולייר, גתה, דיקנס וסופרים אחרים.
ב-1905 התכנסה בבולון שבצרפת ועידה ראשונה של דוברי אספרנטו, בהשתתפות 688 צירים מ-20 מדינות. לאחר הוועידה העניק ראש ממשלת צרפת לזמנהוף את אות לגיון הכבוד. הפופולריות של השפה המשיכה להתפשט, וב-1910 הוזמן זמנהוף לכינוס בוושינגטון. באותה שנה הגישו צירי פרלמנט בבריטניה וצרפת את מועמדותו לפרס נובל לשלום. כעבור שנתיים הרגיש זמנהוף שהשפה כבר צברה תמיכה רחבה די הצורך, והתפטר מתפקידיו באיגוד האספרנטו העולמי. הוא המשיך לעסוק בתרגום טקסטים, ובראשם מפעל חייו – תרגום התנ"כ לאספרנטו. דרך רגישותית היא תנאי הכרחי להיות מנהיג דמלכות"ה המהווה דוגמה אישית. דרכו הרגישותית של זמנהוף התבססה על המצווה ״ואהבת את רעך כמוך״, במצווה זו מוגדרת אמפתיה: הזדהות ואהבה של האחר כאילו הוא אני. בדרכו הרגישותית של זמנהוף אין שום היגיון או בחירה. החמלה שלו היא רגש ספונטני של התאחדות עם רגש האחר בכדי לעזור, לעשות משהו אקטיבי, ולשים אותו במרכז, לפניו, לעשות משהו בשביל האחר בלי לחשוב על עצמו. להיות שם בשביל האחר, והוא עשה זאת בצורה מוחלטת, תוך כמעט ביטול עצמי. בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה שפת האספרנטו לפרוח, ואפילו היו הצעות להפוך אותה לשפה הרשמית של חבר הלאומים, הגוף שהוקם בעקבות המלחמה, והפך לימים לאו"ם. אלא שזמנהוף לא זכה לחזות בכך. הוא מת ב-14 באפריל 1917 בוורשה, מאי ספיקת לב.
לאחר שנות הפריחה, באו גם שנים קשות. בגרמניה הנאצית נאסרה האספרנטו בשל יהדותו של זמנוף. בברית המועצות היא נאסרה משום שנתפסה כמנוגדת ללאומנות הסובייטית. גם משטרים אחרים כמו ספרד בתקופת פרנקו ויפן שללו את האספרנטו.
ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף (ביידיש: לייזער לוי זאַמענהאָף, באספרנטו: Ludoviko Lazaro Zamenhofo ״לודוביקו לזארו זמנהופו״) ספג את חזונו הרגישותי מהוריו, מסביבתו, ומהארועים ההיסטוריים בתקופתו. הוא נולד כאליעזר זמנהוף (Zamenhof) ב-15 בדצמבר 1859 בביאליסטוק, עיר פולנית שהייתה אז בשלטון האימפריה הרוסית. אביו, מרק (מרדכי) זמנהוף, היה איש חינוך ומורה לשפות וגם אתאיסט מושבע. אמו, רוזליה (לבית סופר) הייתה יהודייה מאמינה. לשמו העברי אליעזר (לייזער או לזר בשפות המקומיות) הוסיפו ההורים בשל החוק הרוסי גם שם נוצרי, לודוביק (או לודביג, בהגייה גרמנית). לאחר מלחמת העולם השנייה התייצב מצבה של השפה. מספר הדוברים בעולם נאמד בין מיליון לשני מיליון, בהם כ-1,000 – 2,000 דוברי אספרנטו מלידה. לטענת כמה מחסידיה זה הופך אותה משפה מלאכותית לשפה טבעית, משום שיש דוברי אספרנטו כשפת אם, אך גם הם מסכימים שהמספר הזה זניח למדי.
משנת 2009 מצוין ביום הולדתו, 15 בדצמבר, יום זמנהוף, חגם של אוהבי האספרנטו, שפתם של המאמינים בתקשורת עולמית מיטבית, כמונעת אלימות ומהווה בסיס לשיתוף פעולה גלובאלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה