יום שישי, 21 באפריל 2017

גָּל זִכָּרוֹן מול יַם הַשִכְחָה

גָּל זִכָּרוֹן מול יַם הַשִכְחָה
הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי הם מושגים עמומים, המרכיבים את זהותנו. בדומה לזיכרון האישי, זיכרונות העבר ממלאים בתוכן את חיי הקולקטיב ומשפיעים על עיצוב ההווה שלו. יונית שקד גולן, בשירה "גל זיכרון", מנסה להתמודד עם סוגיה זו בעזרת שני מושגי יסוד: "גָּל זִכָּרוֹן" ו"יַם הַשִכְחָה". https://youtu.be/SJ_bEVUkyf4
שקד גולן מתארת את תהליך הזכירה והשכחה דרך אנלוגיה להליכה על חוף הים האישי שלה, הניצב מול נוף התודעה או הזיכרון הקולקטיבי. תמונת הנוף הקוגניטיבית אותה מציירת שקד גולן, מתארת סערה פנימית אותה היא חווה בניסיונה להיזכר.  
"יַם הַשִכְחָה, שֶׁסָּחַף אֶת זִיכְרוֹנוֹתַיִי,
לֹא יָדַע לְנַקּוֹת אֶת הַכֹּל.
הוּא הִשְׁאִיר לִי כַּמָּה שְׁיָרִים מִמֵתַּיִי
ופִיזֵר אוֹתָם בֵּין גַּרְגְּרֵי הָחוֹל.

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף,
דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים
עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף,
סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים."
השיר פותח בתהליך השכחה המוצג כסחיפה עוצמתית של זיכרונותיה. התהליך אינו טוטלי ולכן נותרו שיירים. שקד גולן מנסה תוך כדי הליכה על החוף, להחיות את זיכרון המתים, המורכב מ"שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף". אך מכיוון שדמותם היא כדמות הגלים, היא אינה מצליחה ללקט אותם "בֵּינוֹת גַרְגְרִים". הסערה שמדברת עליה שקד גולן נוצרת מהמתח בין הניסיון לזכור "שְׁיָרִים מִמֵתַּיִי" לבין "יַם הַשִכְחָה". הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי הגלים, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה. זיכרון הוא היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. זיכרון הוא האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה, והוא מרכיב משמעותי בזהות הפרט והקולקטיב. הזיכרון הקולקטיבי הוא אוסף הדברים והאירועים שפרט או קבוצה אנושית חוו, יצרו או הגו במסגרת תרבותית נתונה. פרויד הציג זיקת גומלין בין הזיכרון לתודעה. יצירתו של מרסל פרוסט ב"עקבות הזמן האבוד "נעה על צירי העבר, הזמן והזיכרון. טעם עוגיית המדלן ("שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת") משיב את הגיבור אל הזמנים הישנים. תמונת עליבותה של עירו קומברה ("מוּל הַנּוֹף") עולה לפניו במלוא עוזה.
"גָּל זִכָּרוֹן, מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר,
מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר וְלֹא מוֹצֵא, 
וּבְאֵין תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק מְטַהֵר,
הוּא נִשְׁאָר לִי בָּרֹאשׁ, לֹא יוֹצֵא!"
המקרה מוביל את פרוסט להבחנה בין שני סוגי זיכרון: זיכרון לא רצוני, טהור ומקרי "הוּא נִשְׁאָר לִי בָּרֹאשׁ, לֹא יוֹצֵא!", וזיכרון רצוני, הנשלט בידי השכל "תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק מְטַהֵר". מה שחלף, גורס פרוסט, "נסתר מעבר לתחומה ולהישג ידה (של התבונה), באיזה עצם גשמי שלא ישוער. המקרה הוא שיקבע אם נתקל בעצם הזה בטרם נמות, ואם לא נתקל". הזיכרון הרצוני, לעומת זאת, אינו משמר דבר מן העבר. "הוא הדין בעברנו, לשווא אנו עמלים להעלותו: כל טורח התבונה – ברכה לבטלה".
שקד גולן נוגעת בבית האחרון בשירה בנושא הזיכרון האישי בהקשר החברתי. עצם התהוותם של הזיכרונות האישיים מותנית בהקשר החברתי, ובמילים אחרות – כל זיכרון הוא חברתי. הלבווקס Halbwachs מבחין בין שני סוגי זיכרון: אישי וחברתי, או אוטוביוגרפי והיסטורי. לדידו, הזיכרון ההיסטורי אמנם מקיף לאין שיעור מזה האוטוביוגרפי, אך הוא מעלה את העבר בצורה מתומצתת וסכמתית, בעוד שזיכרון החיים עצמם יוצר תמונה הומוגנית ומרוכזת הרבה יותר.
"רָם וְנִישָּׂא לוֹ הַגַּל מְשַׁחְרֵר
בֵּין תְּרֵיסַר שֶׁל גַּלִּים מִתְנַפְּצִים, 
אֶל הַחוֹף מִלֵּב יַם בַּלֵּילוֹת הוּא חוֹזֵר 
מְפַזֵּר גַרְגְרִים נוֹצְצִים."
יונית שקד גולן מספרת על השיר:
"את השיר "גל זיכרון" כתבתי כשיר זיכרון בלי קשר למקרה ספציפי, התייחסתי אל הים כסימבול לעולמנו הפנימי, אולם כשבן זוגי שמע את השיר, עלתה לו תמונה פיזית של האנדרטה בחוף שבי ציון (בן זוגי המדריך בני נוער במסעות רבים "משואה לתקומה", פוקד את האנדרטה בשבי ציון בכל מסע), על אף שביקרתי במקום בעבר, לא הכרתי את הסיפור לעומקו. כשהוא סיפר לי את סיפור המקרה, פתאום חשתי מין חיבור מוזר וכמעט מיד עלו בי מילים לבית נוסף לשיר. על החוף בשבי ציון עומדת אנדרטה, גל-עד של 12 סלעי כורכר הנשענים זה על זה ולצידם סלע עם 12 שמות. מאחורי אנדרטה זו עומד סיפור אסון השייטת שגבה חיים של 12 לוחמים באנצרייה במאי 1997. האנדרטה מחולקת לשני חלקים: על החוף גל-עד היוצר צללית של אוניה, ובעומק הים הוטבעה ספינת הטילים "אח"י כידון" ועליה הוצמדו 12 כיסאות בחצי גורן, ככיתת לימוד. על כל כיסא הוטבע שמו של אחד הנופלים. מיכל לוינס-בלוך, אימו של רם לוינס אחד הלוחמים שנהרגו באסון זה, פעלה רבות להקמת האנדרטה שיצר ברני פינק. החיבור הזה, באופן מיסטי כמעט, למקום בו ביקרתי בעבר מבלי להכיר את הסיפור לעומקו, חיבר את השיר לסיפור האסון ולאחר שהקלטנו סקיצה ראשונה, לא התאפקתי ושלחתי אותו למיכל לוינס אימו של רם לוינס ז"ל. התגובה חזרה הייתה מאד נרגשת, לדבריה, כל בני הבית התרגשו עד דמעות."

יונית שקד גולן, הצליחה בשירה "גל זיכרון", להתמודד עם סוגיית הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי כמרכיבים את זהותנו, בעזרת שני מושגי יסוד: "גָּל זִכָּרוֹן" ו"יַם הַשִכְחָה". שקד גולן מתארת בצורה מופלאה את תהליך הזכירה התודעתי והשכחה הלא מודעת, דרך אנלוגיה להליכה על חוף הים האישי שלה, הניצב מול נוף הזיכרון הקולקטיבי. תמונת הנוף הקוגניטיבית אותה מציירת שקד גולן, מתארת את הסערה הפנימית אותה אנו חווים, בכל פעם שאנו מנסים להיזכר.  

גל זיכרון

מילים ולחן: יונית שקד גולן


יַם הַשִכְחָה, שֶׁסָּחַף זִיכְרוֹנוֹתַיִי, 
לֹא יָדַע לְנַקּוֹת אֶת הַכֹּל. 
הוּא הִשְׁאִיר לִי כַּמָּה שְׁיָרִים מִמֵתַּיִי 
וּפִזֵּר אוֹתָם בֵּין גַּרְגְּרֵי הָחוֹל. 

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף, 
דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים 
עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף, 
סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים. 

גָּל זִיכָּרוֹן, מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר, 
מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר וְלֹא מוֹצֵא, 
וּבְאֵין תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק, מְטַהֵר, 
הוּא נִשְׁאָר לִי בָּרֹאשׁ, לֹא יוֹצֵא! 

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף, 
דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים 
עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף, 
סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים. 

רָם וְנִישָּׂא לוֹ, הַגַּל מְשַׁחְרֵר, 
בֵּין תְּרֵיסַר שֶׁל גַּלִּים מִתְנַפְּצִים. 
אֶל הַחוֹף מִלֵּב יַם בַּלֵּילוֹת הוּא חוֹזֵר, 
מְפַזֵּר גַרְגְרִים נוֹצְצִים. 

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף, 
דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים 
עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף, 
סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה