Supervision for self-dobeing

המפקח כמפתח ה self-dobeing של אנשיו

תפקיד המפקח נע על הציר בין  Supervision .Inspection 

המפקח נדרש לפתח ולגדל את מנהליו. מודל אמ"י הוא מודל ניהולי חדשני המשלב שלושה מעגלים:  אינטגרטור, מחדש ויועץ מומחה.

המנהל כאינטגרטור מבצע בו-זמנית חיבור של כל הנקודות בראיית-על.

כמחדש הוא מזהה מופעי חדשנות בסביבתו ומפיץ אותם, וכך נתפש כיועץ מומחה בעיני הסובבים והשותפים לו.

מנהל יכול להימצא תמיד בשני מצבים במהלך חייו: מצב Doing ומצב .Being 

הוא נע ממצב אחד למשנהו בהתאם לסגנון ואורח חייו כמנהל. זיהוי המצבים בשלבים השונים של חייו, הכרחי להובלת תהליך הלמידה. מודל אמ"י משלב בין מצב Doing ומצב Being 

למונח אחד משותף :Dobeing 

משמעותו היא מימוש ההוויה המקצועית של המנהל.

המפקח אחראי על הפיתוח המקצועי האישי של אנשיו ,Supervision 

ומשתמש במודל ככלי לחיזוק "שריר ה "Being

אצל אנשיו: אותם מנהלים הנמצאים תחת חסותו.
ראשית מעשה בהיות המפקח דוגמה אישית למנהליו. הוא עושה מודלינג למודל דרך שיתוף המנהלים בתהליך שהוא עובר במעבר בין מצב Doing ומצב  Being  שלו עצמו. בהמשך הוא מייצר שגרות חניכה למנהליו על המודל וחונך אותם במעבר בין מצב Doing ומצב .Being 

השיח של המפקח עם מנהליו נסב סביב מימוש הזהות הניהולית שלהם. המפקח מקיים תהליכי סמכות חונכת בכדי לעזור למנהליו לגדול למימוש הפוטנציאל הניהולי שלהם. השיח הוא שיח מגדל ולכן המעבר בין מצב Doing ומצב  Being הכרחי. גדילה מקצועית ויציבה לאורך זמן מתבססת על שיח סביב הDobeing  של המנהל. בעזרת שיח זה המנהל מגדיר ומדייק את תשוקותיו המקצועיות, יכולותיו וייחודו.

להיות במצב של Doing משמעו להיות במצב של עשייה: לנקוט בפעולה כלשהי בצורה יזומה. במצב זה המנהל מבצע פעולה מסוימת בכדי להשיג מטרה כלשהי. זהו מצב בו נקודת המבט פונה החוצה. המצב מחייב אותו לאינטראקציה עם הסביבה ואנשים אחרים בכדי להגשים את רצונו. הוא מזיז את המוקד שלו מעצמו אל הסביבה שבה הוא נמצא ולגורמים חיצוניים.

מצב זה יותר קשור לעתיד (שהרי המנהל רוצה לגרום למשהו לקרות שכרגע עוד לא קיים) והוא מונע על ידי חשיבה מעשית המתורגמת להתנהגויות.

מצב הBeing הוא מצב בו עוצר המנהל ושוהה בהווייתו. תפקיד המפקח לאפשר ולהוביל את העצירה. המפקח מוביל את המנהל  דרך שיחת גדילה המאפשרת לו להגדיר לעצמו את זהותו, ערכיו, חזונו ותפקידו בארגון. הוא עוזר למנהל להיות מודע למחשבותיו, תחושותיו ורגשותיו. מצב זה מאפשר לו לראות  דברים מנקודות מבט חדשות. המפקח מתמקד בהווה, מה שמאפשר למנהל לבנות תובנות חדשות על נושאים בארגון שאולי לא שם אליהם לב בשלב ה .Doing

הBeing נותן לו זמן, לעומת ה Doingשלוקח לנו זמן.

בנק שאלות אשר בעזרתן המפקח עוזר למנהל לבדוק את הBeing שלו:

·        האם אתה מבצע את 3 המעגלים בכלל ובו-זמנית?

·        איזה מעגל מבוצע יותר ובתדירות גבוהה יותר?

·        כיצד המודל עוזר לך להיות יותר יוזם ופחות מגיב?

·        מה עליך לעשות כדי לבצע אינטגרציה טוב יותר?

·        האם אתה מחדש בעצמי או מזהה יוזמות של אחרים ומפיצן?

·        מי רואה בך יועץ מומחה ובאילו עולמות תוכן?

·        להיכן אתה רוצה להתקדם בעזרת המודל למימוש ההוויה המקצועית הניהולית שלך?

·        אילו משגרות ניהול שאותן אתה מקיים היום, שייכות לאיזה מעגל?

·        היכן ממוקם האתגר הניהולי העיקרי שלך היום?

לב ליבו של מודל אמ"י הוא בנקודת המפגש המשותפת לכל המעגלים. אזור זה נקרא אזור מימוש ההוויה העצמית הניהולית .Self-dobeing אזור זה מתעסק בחיבור בין ה-Doing  לBeing  ולכן נקרא .Self-dobeing

המפקח עוזר למנהל לעצור ולחשוב על הפעולות שלו. הוא מאפשר לו למצוא דרכים לשפר אותן, ולהפוך אותן ליותר אפקטיביות. העצירה וההתבוננות מאפשרות למנהל גם לזהות את המשימות החשובות באמת, ובהתאם לרכז את האנרגיה במקומות הנכונים.

The Jewish people according to PIR model

היסטורית העם היהודי על פי מודל "מנחים ביחסים

הניתוח ההיסטורי בעזרת המודל "מנחים ביחסים""Positions In Relationships" (PIR) model  של תולדות העם היהודי בעת החדשה, מייצר פרספקטיבה חדשה ומהפכנית. מודל "מנחים ביחסים" הוא מודל לתקשורת בינאישית שפותח ע"י ניר גולן, מומחה לחינוך ומנהיגות.

מושגי יסוד במודל:

"פעולה"- כל אינטראקציה בינאישית בין שני אנשים או יותר הנותנת מענה לצורך או מטרה.

"מנח"- מיקום יחסי של כל אחד מהצדדים במהלך פעולה. המיקום היחסי הוא קבוע או משתנה במהלך פעולה. המיקום היחסי נקבע או כתוצאה ממיקום יחסי של הצד היוזם או ללא תלות בו. את המיקום היחסי נקבע לפי תוכן הדברים, שפת גוף, אינטונציה ותכולת התפקיד.

קיימים 4 סוגי מנחים;

"מנח עליון"- ממקם את עצמו יחסית מעל הצד השני, מטרתו להשיג שליטה על הצד השני דרך יצירת תלות של הצד השני בו. שם את עצמו במרכז הפעולה.

"מנח אמצעי"- ממקם את עצמו באותו גובה יחסית לצד השני. שם את הצלחת הפעולה במרכז ולכן רואה את שני הצדדים שותפים לפעולה מאותו מיקום יחסי. רואה בכל השותפים לפעולה אמצעים להשגת הצלחתה.

"מנח תחתון"- ממקם את עצמו יחסית מתחת לצד השני. מנסה להשיג מענה לצרכיו בעזרת הצד השני, תלוי בו. שם את עצמו במרכז הפעולה.

"מנח עצמי"- מחובר וקשוב לצרכיו האישיים ללא התייחסות למיקום היחסי של הצד השני. אדם במנח זה מחובר לצרכיו בלבד ושם רק את עצמו במרכז.

קיימים 4 תתי מנחים:

"מנח עליון ביקורתי"- מנסה להשיג שליטה על הצד השני דרך העברת ביקורת והצגת הדברים שעל הצד השני לשפר.

"מנח עליון תומך"- מנסה להשיג שליטה על הצד השני דרך תמיכה והצגת הדברים שעל הצד השני לשמר.

"מנח תחתון צייתן"- מנסה להשיג מענה לצרכיו בעזרת הצד השני תוך כדי ציות והסכמה לכל דבריו.

"מנח תחתון מרדן"- מנסה להשיג מענה לצרכיו מהצד השני, דרך מרדנות ואי הסכמה עד לכדי סירוב לכל דברי הצד השני.

זו פעם ראשונה בה נותח מיקומו היחסי של עם, לאורך ההיסטוריה, על-פי מודל תקשורת בינאישית.

מניתוח סכמטי עולה כי החל מתקופת גלות בבל הפך העם היהודי להיות עם בעל מאפיינים מובהקים של "מנח תחתון צייתן"- לא יוצר קשר עין, נמנע מלהביע עמדה, מבכה את עברו וחרד מפני העתיד, מהסס, לא בטוח, נמנע מקונפליקטים ומתבודד.

שתי סיבות עיקריות מיקמו אותו במנח זה: הדת והשלטון.

כעם בעל אמונה דתית ייחודית הוא מציית לחוקי האל ולהלכות הדת. כאשר הוא נמצא בסביבה גלותית אשר תומכת בשנאת הזר, הדבר אף מוקצן. הופעל מנגנון הרמטי בכדי להגן על קהל המאמינים. התפישה כי "חדש אסור מן התורה", יצרה עם החי בקהילות סגורות חברתית וכלכלית. שנאת הזר וגלי האנטישמיות חיזקו אצלו עוד יותר את הפרנויה והפחד מן החוץ והשונה. החל מתקופת האינקוויזיציה קיבלה האמונה הדתית היהודית צביון מופנם יותר, בכדי לא להתגרות ולעורר את זעמם של הגויים. הפחד מיקם את המאמין היהודי הדתי במנח "תחתון צייתן". 

מנח תחתון צייתן זה התחזק והעמיק בעיקר בגלל דמות היהודי הגלותי הנודד, חסר הרכוש, המובדל חיצונית והתנהגותית מסביבתו, עוסק במסחר כי הוא חסר קרקע ובעיקר נתון לחסותו של השלטון אשר אינו מגן עליו ומאפשר לפורעים לדורותיהם להתעלל ולהכות בו.

מאפייניו של העם היהודי במנח התחתון הצייתן, הועצמו במקומות בהם היה לא הייתה הגנה מצד השלטונות. במקומות אלו הועצמה תחושת חוסר האונים. במקרים רבים של פוגרום או התקפות אנטישמיות אלימות, השלטון, קרי המשטרה, עמדו מן הצד ולא טיפלו בפורעים. תופעה זו חיזקה אצל העם היהודי את הפחד והעמיקה את ההתמקמות שלו במנח תחתון צייתן. היהודים היו מקבלים את רוע הגזרה ו"מלקקים את פצעי הפוגרום". רק לקראת סוף המאה ה-18 עם תחילתה של התעוררות פוליטית יהודית, נכתבו עיתונים ביידיש והוקמו מפלגות פוליטיות בעלות צביון יהודי. מפלגות אלו היו מזוהות בעיקר עם השמאל והקומוניזם. חלקן אף היו בעלות מנח צייתן המנסה למחוק את צביונו הייחודי של העם היהודי. האמנציפציה ותנועת ההשכלה ניסו להתמודד עם מנח תחתון צייתן זה דרך יצירת יהודי לאומי חסר סממנים דתיים המתבולל בחברה הסובבת אותו.

התנועה הציונית לא הייתה במנח תחתון צייתן, אלא "מנח תחתון מרדן": היא נעה על הסקלה בין יצירת יהודי ציוני חדש תוך התעלמות מההיסטוריה הדתית, לאסכולה המדברת על שיח עם העבר ההיסטורי הדתי והתאמתו לרוח התקופה.

משבר הזהות של העם הגרמני והפיכתו ל"מנח תחתון צייתן" אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשילוב המצב הכלכלי הקשה, זרזו את התהליך של יצירת דור הממוקם במנח עליון ביקורתי. תורת הגזע עיצבה דור שלם של גרמנים המאמינים שהם הגזע העליון. התוצאה היא עם שלם, הממקם את עצמו ב"מנח עליון ביקורתי", בעל צורך אובססיבי לשלוט על האחר ועל העם היהודי בפרט. הקיצוניות בתפישה יצרה מציאות של דה-הומניזציה של העם היהודי והפיכתו לחפץ שניתן להשתמש בו, לנצלו ובסוף להשמידו.

ברבריות זו נוצרה כחלק מתכנית שטנית של חינוך דור שלם להיות במנח עליון על-פי תורת הגזע.

מפגן הכוח של מנח זה בצעדות ברחובות ובאלימות כלפי היהודים, ייצר במהרה אווירת טרור שגובתה בחוקים ובאידיאולוגיה פוליטית. מצב זה הקצין עוד יותר את מיקומו של העם היהודי במנח התחתון והפך לנורמה חברתית המעוגנת בחוק.

"חוקי נירנברג" היו שיא ההגדרה במיצוב המנחים. לא קיימת בהיסטוריה העולמית דוגמה מובהקת יותר, ליצירת מיקום יחסי לגזעים שונים, למטרת שליטה מלאה באחר, תוך מחיקת זכויותיו וכבודו. נוצרה לגיטימציה משפטית, מוכחת פנומנולוגית-ביולוגית, לזהותו הגנטית של העם היהודי כ"מנח תחתון". התחיל תהליך הפרדה תרבותי, רוחני ופיזי של המנח התחתון היהודי משאר העמים בעולם. נוצר מנח "תת אנושי"- דימוי העם היהודי למכרסם או מזיק והפיכתו בסוף התהליך לחפץ.

בגלל הרמטיות התהליך, כל שנותר לאותו מנח הוא לציית לחוקים, לגזרות, לאיסורים ולתקנות אשר כל הזמן צמצמו את טווח פעילותו וחיותו.

המעבר לגטאות נתפש בעקבות מציאות מעוותת זו כטבעי: מנח עליון ביקורתי, השלטון הנאצי, מורה למנח תחתון צייתן, העם היהודי, לסגור את עצמו בתוך אזורים אטומים. משלב זה החל תהליך ההשמדה על-ידי רעב, מחלות, דיכוי רוחני, דרך מחנות כפייה, ועד לבורות ההריגה, ומתקני הרצח. למנח התחתון לא הייתה המודעות או הבחירה להתמקם במנח אחר, ולכן הביקורת כי "הובל כצאן לטבח" אינה רלוונטית.

במקרים בודדים עברו חלק מחניכי תנועות הנוער ל"מנח תחתון מרדן" וביצעו מספר מרידות, "מרד לשם מרד" כמאפיין המובהק של מנח זה. המרידות לא היו בכדי לנצח או למגר את האויב הנאצי אלא כדי למרוד בשביל "שלוש שורות בהיסטוריה", לנסות לתקן את המיצוב של העם כמנח תחתון צייתן- "כצאן לטבח".

החל מתחילת הכיבוש הבריטי והחלת המנדט הבריטי על א"י היו שלושה גורמים עיקריים שיצרו "פעולות" והתמקמו במנחים שונים: "פעולה"- כל אינטראקציה בינאישית בין שני אנשים או יותר הנותנת מענה לצורך או מטרה.

·      השלטון הבריטי

·      התושבים המקומיים שאינם יהודים

·      התושבים היהודים

המנדט הבריטי הוביל את שלטונו תוך התמקמות ב"מנח עליון ביקורתי" או "עליון תומך". הבחירה בתומך או בביקורתי הייתה לאור מיקומו היחסי של המנח עמו יצר השלטון הבריטי את הפעולה.

כמנח עליון מובהק, מטרתו העיקרית של המנדט הבריטי בא"י הייתה שליטה: ליצור שקט פוליטי ויציבות שלטונית.

השלטון הבריטי שמיקם עצמו כמנח עליון ביקורתי ותומך, יצר שכבה שלמה של אוכלוסיה ב"מנח תחתון צייתן ומרדן": היישוב היהודי והמחתרות.

המנדט הבריטי ניסה להשיג שליטה דרך לקיחת בעלות אימפריאליסטית על התושבים, ניסיון לפתור סכסוכים כעליון תומך מול התושבים, וכעליון ביקורתי אל מול המחתרות והפורעים הערבים.

השלטון הבריטי ניסה לתווך ולתמוך בשני הצדדים ממנח עליון תומך. כשלא נענה לדרישותיו, הפך למנח עליון ביקורתי: הפעיל סנקציות, הגבלות תנועה ונשיאת נשק, ביצע משפטים צבאיים וגזר עונשי מאסר ומוות.

ברגע שהמנדט הבריטי הבין כי הוא איבד שליטה על המצב ואיבד את משמעותו, בעקבות החלטת האו"ם על תכנית החלוקה, הוא ויתר ועזב את האזור. המחתרות ומוסד העפלה היו ב"מנח תחתון מרדן". הבריגדה היהודית הייתה תופעה חד-פעמית של "מנח אמצעי" השם את הצלת העם היהודי והלחימה באויב הנאצי כמטרה. 

עד לנקודה היסטורית זו, ממוקם העם היהודי במנח מגיב: תחתון צייתן או מרדן.

נקודת המפנה האמיתית במעבר ממגיב ליוזם התחילה סביב רעיונות הציונות והקמת מדינה יהודית. הכרזת המדינה הייתה מהלך ב"מנח אמצעי" לאור זיהוי הזדמנות סינגולרית בהיסטוריה.  

מרגע שהוקמה המדינה חל מהפך במיקום היחסי של העם היהודי והוא הפך ל"עליון ביקורתי עליון או תומך":

עליון ביקורתי כלפי התושבים המקומיים שאינם יהודים: ניסיון להשיג שליטה מוחלטת בטענה ש"המדינה היא מדינת העם היהודי". התפישה של איום קיומי תמידי וסיכון ביטחוני, הביאה לכיבוש שטחים, גירוש תושבים והקמת ממשל צבאי. השימוש בכוח בסיטואציות השונות נובע ממנח עליון ביקורתי המשווע לשליטה עליונה מוחלטת בסיטואציה.

המיקום במנח עליון תומך בא לידי ביטוי בעיקר מול העולים החדשים. אותם עולים מגיעים מראש במנח תחתון צייתן כי הם תלויים בחסדי הסוכנות והממשלה. לממשלה יש אינטרס להתמקם במנח עליון תומך במטרה לשלוט באותו "אספסוף" ולעצבו מחדש בדמות ה"צבר החדש". במקרים נקודתיים קיימות סיטואציות של מרידה ב"ממסד התומך" תוך התמקמות במנח תחתון מרדן. בעקבות הפגנות ומהומות אלו עובר הממסד ממנח עליון תומך למנח עליון ביקורתי ומדכא מהומות אלה.

נקודתית היו מופעים היסטוריים מה"מנח האמצעי" בדמות מנהיגים, אשר זיהו עצמם כשליחי ציבור: מנדלסון, הרצל, בן גוריון, בגין, רבין ופרס ועוד. הם בנו חזון לטובת הכלל, יזמו הסכמי שלום ופעילויות להצלת אזרחים ישראלים ויהודים ברחבי העולם.

בתחילת המאה ה-21, המתאפיינת במציאות משתנה תמידית שמייצרת חוסר יציבות קבוע, עלינו לעצב עם הבוחר להיות ב"מנח אמצעי".

עלינו להשתחרר מהמנח התחתון הצייתן הנע ונד לעתים לכיוון המרדן, שהושמד כמעט לחלוטין, לנוע ממנח עליון ביקורתי הנע ונד לכיוון העליון התומך, תלוי אוכלוסיה ותלוי מצב.

לצאת מחוסר היציבות במנחים, לעם בעל חזון יציב של "מנח אמצעי" מוביל, השם את החיפוש אחר האמת, הדמיון והמוסריות במרכז.

פוסט זה מוקדש לאשת החינוך מירי שריד, אשר הלכה לעולמה לפני 3 חודשים, והינה דמות משמעותית המעצבת את זהותי. זכיתי לשתף אותה ברעיון שהוצג בפוסט וזו הייתה תגובתה: "הי נירוש, כל הכבוד, תפיסה חדשנית ומקורית לניתוח היסטורי. נכון, אבל האם העובדה שהיו לאורך הדורות- עד לסוף המאה ה-18- אישים שתרמו והשפיעו גם על העולם "הכללי", אישים כמו: שפינוזה, רמב"ם, רוטשילד דיזרעאלי ועוד, קצת מערער את מאפייני העם היהודי במנח תחתון צייתן? הניתוח של העם היהודי בשואה הוא מעניין ומוצא חן בעייני. לגבי חלקו השני- גם זו דרך מעניינת לראות את ההשתלשלות ההיסטורית מימי המנדט דרך הקמת המדינה ועד ימינו. 

סוף הפוסט הוא .wishful thinking  לסיכום: הנאה אמיתית." 

Position in Relationships: PIR model

תקשורת בינאישית והנעת אנשים על פי מודל ״מנחים ביחסים״

מודל "מנחים ביחסים"/ Position in Relationships PIR model צמח מתוך הניסיון בשטח, ולכן הוא פרקטי ובר-יישום מיידי בכל תחום- בקשר עם בני המשפחה, בקשר עם חברים ובקשרים במקום העבודה. מודל ״מנחים ביחסים״ פותח ע"י ניר גולן, מומחה לחינוך ומנהיגות. מטרת המודל לשפר כל אינטראקציה בין-אישית למקסימום השגת מטרות במינימום אנרגיה או השקעה.

מושגי יסוד במודל:

״פעולה״- כל אינטראקציה בין שני אנשים או יותר.

לכל פעולה ישנה סיבה: לתת מענה לצורך של אחד הצדדים או יותר, להשיג פתרון או כל מטרה מוגדרת אחרת. לא תתקיים פעולה ללא סיבה.

״מנח״- מיקום יחסי של כל אחד מהצדדים במהלך פעולה. המיקום היחסי הוא קבוע או משתנה במהלך הפעולה. בכל פעולה ניתן להתמקם באחד מתוך 4 סוגי מנחים. המיקום היחסי, המנח, נקבע לפי תוכן הדיבור, האינטונציה, שפת הגוף והתפקיד אותו מגלם כל צד.

·        מטרת כל פעולה: להשיג מקסימום הצלחה במינימום אנרגיה דרך התמקמות במנח המתאים ביותר לכך.

קיימים 4 סוגי מנחים:

״מנח עליון״- ממקם את עצמו יחסית מעל הצד השני. מטרתו להשיג שליטה על הצד השני דרך יצירת תלות של הצד השני בו. 

״מנח אמצעי״- ממקם את עצמו באותו גובה יחסית לצד השני. שם את הצלחת הפעולה במרכז ולכן רואה את שני הצדדים שותפים לפעולה מאותו מיקום יחסי. 

״מנח תחתון״- ממקם את עצמו יחסית מתחת לצד השני. מנסה להשיג מענה לצרכיו בעזרת הצד השני, תלוי בו. 

״מנח עצמי״- מחובר וקשוב לצרכיו האישיים בלבד, ללא התייחסות למיקום היחסי של הצד השני. 

קיימים 4 תתי-מנחים:

״מנח עליון ביקורתי״- מנסה להשיג שליטה על הצד השני דרך העברת ביקורת והצגת הדברים שעל הצד השני לשפר.

״מנח עליון תומך״- מנסה להשיג שליטה על הצד השני דרך תמיכה והצגת הדברים שעל הצד השני לשמר.

״מנח תחתון צייתן״- מנסה להשיג מענה לצרכיו בעזרת הצד השני, תוך כדי ציות והסכמה לכל דבריו.

״מנח תחתון מרדן״- מנסה להשיג מענה לצרכיו בעזרת הצד השני, דרך מרדנות ואי-הסכמה.

על פי המודל קיימים 3 סוגי יחסים:

״יחס מאוזן״- סוג המנח שאליו פניתי במהלך פעולה הוא סוג המנח או תת-המנח אשר חזר אלי בתגובה.

״יחס בלתי מאוזן״- סוג המנח שחזר אלי במהלך פעולה שונה מסוג המנח או תת-המנח אליו פניתי.

״יחס כפול״- המסר המילולי, שפת הגוף והאינטונציה אינם בהלימה, אינם יוצאים מאותו מנח: כל אחד מהמסרים מגיע ממנח אחר.

3 שלבים ליצירת מוטיבציה אצל העובד לאורך זמן:

1.​ יצירת מוטיבציה באמצעות הצבת מטרות ארוכות טווח ומטרות קצרות טווח

הגדרת יעדים ברי השגה לטווח הארוך ופירוקם לרכיבים ברי השגה בתקופות קצרות: יומיים, שבועיים וחודשיים. ביצוע בקרה על ההתקדמות. בשיטה זו הבקרה תהיה נוחה יותר ותאפשר בניית תכנית חניכה אישית לכל עובד. העובד עצמו ירגיש שהוא מסוגל להגיע ליעד שהוגדר לו. שיתוף העובד בתהליך- סיפוק הזדמנויות לעובד להחליט החלטות ולהיות אחראי לבחירותיו- בדרך זו תוגבר המוטיבציה שלו, מעורבותו בנעשה ותחושת האחריות והשייכות שלו. הצעת אלטרנטיבות המקובלות גם על המנהל וגם על העובד כדי שהוא יתמודד טוב יותר עם משמעויות ההחלטה, אם לחיוב ואם לשלילה. כך יהיה קל יותר לעובד להתמודד עם ההצלחות ועם הכישלונות, מאחר שיתפוס אותם כחלק מתהליך קבלת ההחלטות האישי שלו. בדרך זו העובד יאמין ביכולת שלו לקבל החלטות.

2.​ יצירת תחושת מסוגלות אצל העובד

כדי לשמור על מוטיבציה לטווח הארוך יש לדאוג שהצלחתו של העובד תהיה לאורך זמן באמצעות יצירת הזדמנויות להצלחה. כאשר מתרחשת הצלחה, על המנהל להעצימה בפני העובד ובפני הצוות כדי להעצים את תחושת ההנאה ממנה. התמקד בנקודות חוזק: זיהוי חוזקות והדגש הצלחות, מאמצים והתקדמות. המוטיבציה של העובד נבנית מתוך חוזקה וכוח, והיא מגבירה את תחושת המסוגלות שלו. העובד נוטה לחזור על התנהגות שהמנהל מחזק אותה ומכיר בה.

3.​ יצירת קשרים בין העובדים

השייכות לקבוצה יוצרת תחושת ביטחון ומחויבות לעמידה ביעדים האישיים וביעדים הצוותים. אפשר לחזק תחושת שייכות באמצעות העמקת ההיכרות האישית בין חברי הצוות או באמצעות יצירת לכידות מול משימה או תחרות בצוות אחר. העובד יהיה יצירתי ויעיל יותר בסביבת עבודה תומכת ומגובשת. תמיכה בעובדים ויצירת התאמות, להציע שינויים ורעיונות מקוריים תוך התבססות על הקיים כתשתית מקצועית. הנחלת השינוי הרלוונטי לכל העובדים ויצירת סטנדרטיזציה. אפשרות לכל עובד לגבש את סגנונו האישי במקומות הרלוונטיים.

●​ המנהל ב"מנח אמצעי" מניע את עובדיו מתוך דוגמה אישית, מנהל בהתלהבות, מתייחס ברצינות ליעדים, לשגרות ולביצועים, ומבצע אותם בעצמו. הוא מפגין אכפתיות אמיתית כלפי עובדיו וכלפי התקדמותם, מכיר את הצרכים שלהם, את תחומי התעניינותם, את עיסוקיהם ואת מצבם המשפחתי, ומגלה עניין אמיתי בכל אחד מהצרכים. פעולות אלה נובעות מהנחת היסוד כי גם המנהל וגם עובדיו הם כלים להשגת "פעולה" מוצלחת במינימום אנרגיה.

6 כלים להנעת עובדים על פי ה"מנח האמצעי":

·        שייכות לצוות- יצירת צוותים לפעילות משותפת.

·        סמכות- האצלת סמכות, תחום אחריות או כוח לעובד.

·        הכרה והוקרה- מתן משוב חיובי כהכרה בביצועיו של עובד או כהוקרה על התנהגותו.

·        תגמול- מתן גמול כספי (או שווה ערך) כחלק מהוקרה על ביצועיו או על התנהגותו של עובד.

·        כבוד- הגדרת מעמד או סטטוס לעובד כתוצאה מביצועיו או מהתנהגותו.

·        משימה- הטלת משימה או פרויקט על העובד, שאותם יבצע או יוביל.

●​ על המנהל ב"מנח אמצעי"  להכיר את עובדיו דרך תצפיות, היכרות אישית ושיחות אישיות וכן להבין מה מניע כל אחד מהם, ולהתאים את דרך ההנעה לכל אחד באופן אישי.

●​ הנחת היסוד על פי מודל המנחים היא, כי גם המנהל וגם עובדיו, תפקידם להגיע ליעדים שנקבעו להם ולספק את התפוקות המצופות מהם. גם המנהל וגם עובדיו הם כלים להשגת "פעולה" מוצלחת במינימום אנרגיה. תפקידו של המנהל להניע את עובדיו למיצוי הפוטנציאל שלהם לאורך זמן, תוך שימוש יעיל ונכון במשאב האנושי. מיצוי הפוטנציאל של המנהל ועובדיו יושג באמצעות יצירת מוטיבציה לאורך זמן.

מתוך הספר:

מנהל בראש/ מיומנויות ניהול על פי מודל "מנחים ביחסים" הוצאת ספרים ״אוריון״ 2015

Manager Mindset

Golan Nir

Managerial skills based on the model Positions in Relationships