Bracha (Barbara) Fuld TheMalchutha

למה לא מלמדים על ברכה פולד דמלכות"ה בבתי-הספר?

ברכה פולד נולדה ב-26 בדצמבר 1926 בברלין ונהרגה ב-25 במרץ 1946 בתל-אביב. היא היתה מפקדת הפלמ"ח הראשונה, אשר נפלה בקרב על הקמת המדינה. סיפורה הוא דוגמה ומופת לנערה שחייה היו שואה ותקומה. על-פי מודל דמלכות"ה אופייה שזור בגבורה ומנהיגות נשית. מכיוון שהינה אישה, הן גבורתה והן מנהיגותה, מודרות מתכנית הלימודים בבתי-הספר. ברכה פולד היא מודל חיקוי לנערות מובילות בחברה הישראלית.

אביה היהודי, לותר פולד, נולד בנירנברג, גרמניה ב-1886. לותר פולד נלחם כקצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. על שירות זה זכה בעיטור צלב הברזל, שהוענק לקצינים בצבא הגרמני שהצטיינו בשדה הקרב. ב-1922 בברלין, נושא לותר לאישה את לוטה. לזוג נולדו שתי בנות: הנלורה נולדה בפברואר 1923. לימים תיקרא פטרה. ברברה (בארבל)-ננט נולדה בדצמבר 1926. לימים תיקרא ברכה.

בשנת 1938 פוטר על ידי האס.אס מהמפעל, שניהל במסירות ובהצלחה, וסולק ממועדון הקצינים הגרמניים אליו השתייך מאז מלחמת העולם הראשונה. ברחוב בברלין, אחד משני גברים בלבוש של אס-אס הביט בלותר ואמר, "עוד מעט ונשמיד את כולכם יהודים מסריחים." העיף מבט בבארבל (ברברה) והוסיף, "אולי נשאיר לנו כמה יהודוניות יפות." נשמתה של בארבל נעצרה. היא הרגישה בזרועו של אביה חובקת אותה ובגופו המתקשח. "אני יודע שאתה יהודון הר פולד אף על פי שאתה מנסה להסתיר את זה," קרא הצעיר וירק לעברו של לותר. "הייל היטלר," הפטיר והסתלק עם חברו. ("ברכה פולד", עמ' 104)

לותר המשיך להאמין שהמצב הוא זמני. הוא הנפיק מגילת יוחסין של חמישה דורות בגרמניה וחשב כי חוקי נירנברג נחקקו נגד אותם יהודים המסרבים להשתלב כמוהו בחברה הגרמנית. אשתו חששה ורצתה לעלות לארץ ישראל.

הוחלט לשלוח את הבת הגדולה, הנלורה, אל דודה באמריקה, שם תוכל להמשיך בלימודיה. האם לוטה הפליגה עמה ללונדון ולאמריקה, ובדרכה חזרה התקבלה בלונדון טלגרמה מלותר: "הישארי שם, שולח את ברברה אליך".  היה זה יום אחרי "ליל הבדולח" 9-10 נובמבר 1938. בלילה הבא שלח יד בנפשו. סוכנת הבית שגילתה אותו, ארזה בחפזה תיק לברברה בת ה-12. "אביך נפטר מהתקף לב", סיפרה לילדה והעלתה אותה לרכבת אל אמא בלונדון. האב לותר נקבר בצנעה בגרמניה.

ברברה הגיעה לתל אביב, למדה בבית הספר "בן-יהודה" וסיימה בו את כיתה ח'. לאחריו למדה בגימנסיה "בלפור" ארבע שנים, ובסיומן קיבלה תעודת בגרות. במהלך שנים אלו הצטרפה לתנועת הנוער הצופים "גדוד הבונים", ל"הגנה", ובגיל שמונה עשרה- לפלמ"ח.

אמה וסבתה, שעמן חיה בדירה קטנה בתל-אביב, המשיכו לנהל כאן את אורח חייהן הברלינאי. ברברה ניסתה להשתלב ככל יכולתה. היא שינתה את שמה לברכה. ברכה פולד. הצליחה בלימודיה, והצטיינה בתחרויות הספורט, הצטרפה ל"צופים" ובהמשך ל"הגנה" ומשם לפלמ"ח והוכשרה כמ"כית. בקורס הכירה את ג'וני (גדעון פלאי) מקיבוץ קריית-ענבים. וכשרק החלו לקשור קשרים, יצא ג'וני למטווחים ליד קיבוץ בית-הערבה ונתפס עם ארבעה מחבריו ע"י הבריטים. שבע שנות מאסר נגזרו עליהם בבית הכלא במגרש הרוסים בירושלים. הקשר ביניהם נשמר במכתבים שכתבה לו בין אימונים ופעולות וכשהתאפשר באה לבקרו.

מרץ 1946 עמד בסימן ביקורה בישראל של הוועדה האנגלו-אמריקאית, שחקרה את הגבלת עלייתם של ניצולי השואה ממחנות העקורים באירופה. המטרה ב"ליל וינגייט", 25 במרץ 1946, היתה העלאה הפגנתית של מעפילים לחוף תל-אביב. הבחירה בתל-אביב נועדה להמחיש את נחישות היישוב כולו להתגייס לפתיחת שערי הארץ, לרבות החוגים שהתנגדו לדרך המאבק המזוין. המטרה הייתה הורדת מעפילים בחוף הילטון של היום, בצפון העיר, סמוך לנמל. סביב חוף ההורדה הוצבו שלוש חגורות אבטחה - חגורה צמודה של הגדוד הרביעי בפלמ"ח, חגורה תיכונה של החי"ש (חיל השדה), וחגורה היקפית שנועדה לחסום הזרמת כוחות בריטיים ממחנה שרונה ומיפו.

החוליה של פולד התמקמה סמוך למטה המשטרה הניידת ברחוב מרמורק 21 (פינת יהודה הלוי) והייתה אחת משרשרת חוליות שנועדו לחסום את תנועת המשוריינים ממחנה שרונה, שהיה מקור האיום העיקרי להזרמת כוחות משוריינים לעיר. משוריין בריטי שיצא לסיור היקפי באזור רחוב מרמורק זיהה את החוליה. הצוות הזעיק משוריין נוסף, שממנו ירד חייל לסיור רגלי סביב הבית שזוהתה בו התנועה החשודה. מאיר חפץ, מאנשי החוליה, נתקל בחייל הבריטי. שניהם ירו זה בזה - וברחו. החייל ברח מיד למשוריין, שממנו נפתחה אש תופת על הבית. במרפסת הבית נלכדה פולד עם אנשיה. כשהתרוממה לירות במפקד הבריטי שניצב בצריחון המשוריין, הקדים אותה צרור המקלע הבריטי ופצע אותה אנושות. פולד הספיקה לומר לחבריה ש"מוטב למות מאשר לשבת בכלא בית לחם". במקום לבית חולים, נלקחה פולד לחקירה במשטרת יפו, ומתה מפצעיה כעבור שלוש שעות מפצעיה בבית-חולים "רוקח" שברחוב בלפור בתל אביב, והיא בת 19 בלבד. לדאבון הלב נתפסה האוניה בלב ים, הובלה לחיפה ומעפיליה לעתלית. לכוחות שברחובות ובחוף לא נודע בזמן אמת על תפיסתה. הבריטים שלא רצו מהומות אפשרו רק לאמה, לוטה, ולקומץ מכרים להשתתף בהלוויה. אך ה"הגנה" פרסמה את המועד ואלפים נהרו לבית הקברות "נחלת יצחק" וחלקו לה כבוד.

כעבור יומיים, בתורנות מטבח, מצא ג'וני בתחתית ארגז ירקות, פיסת עיתון ובו מסגרת שחורה. לאחר מכן כתב ג'וני להוריו:

"ולעת ערב, באותו יום, הגיע הדואר, ובין המכתבים גם מכתבה:

'... אני ממשיכה לצפות ולחכות לרגע בו תדרוכנה רגליך על סף החופש. נראה לי שאינו רחוק, אך אם רחוק או קרוב הוא, וגם אם יאחר ויתמהמה מאוד - אני אחכה.

אינני יודעת איך ניפגש. אולי אעמוד ואחכה לך ליד שער הסוהר, ואולי לפתע, עת אשב כפופה בדמעות על מכתב אליך. אולי כך, ואולי אחרת...'.

לא. לא כך, וגם לא כך. אחרת ניפגש. היא לא תעמוד ליד השער, גם לא תשב כפופה על מכתב. בשדה פתוח, בין מאות מצבות - שם תהיה הפגישה. ולא אִתה אפגש, אלא בְּגַל אבנים שֶיְכַסֶּהָ שם, שֶעֵד לזכרה הוא, לזכר חיילת אלמונית שהקריבה את חייה כדי שאחרים יוכלו לחיות".

לאחר מותה של פולד נקראו על שמה אניית מעפילים ורחוב בתל-אביב, סמוך מאוד למקום נפילתה. המשורר נתן אלתרמן כתב עליה שירים שהתפרסמו ב"טור השביעי", הטור הקבוע שלו בעיתון "דבר", ובספרו "עיר היונה".

ג'וני שוחרר ממאסר ביוני 1947 ונפל בפעולה סמוך לקסטל ב-1948. החברים לנשק רצו להביא את ג'וני למנוחת עולמים לצידה של ברכה, אך המאבק בכביש ת"א-ירושלים היה בעיצומו, והוא נטמן בקריית ענבים.

גָּל זִכָּרוֹן מול יַם הַשִכְחָה

גָּל זִכָּרוֹן מול יַם הַשִכְחָה

הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי הם מושגים עמומים, המרכיבים את זהותנו. בדומה לזיכרון האישי, זיכרונות העבר ממלאים בתוכן את חיי הקולקטיב ומשפיעים על עיצוב ההווה שלו. יונית שקד גולן, בשירה "גל זיכרון", מנסה להתמודד עם סוגיה זו בעזרת שני מושגי יסוד: "גָּל זִכָּרוֹן" ו"יַם הַשִכְחָה". https://youtu.be/SJ_bEVUkyf4

שקד גולן מתארת את תהליך הזכירה והשכחה דרך אנלוגיה להליכה על חוף הים האישי שלה, הניצב מול נוף התודעה או הזיכרון הקולקטיבי. תמונת הנוף הקוגניטיבית אותה מציירת שקד גולן, מתארת סערה פנימית אותה היא חווה בניסיונה להיזכר.  

"יַם הַשִכְחָה, שֶׁסָּחַף אֶת זִיכְרוֹנוֹתַיִי,

לֹא יָדַע לְנַקּוֹת אֶת הַכֹּל.

הוּא הִשְׁאִיר לִי כַּמָּה שְׁיָרִים מִמֵתַּיִי

ופִיזֵר אוֹתָם בֵּין גַּרְגְּרֵי הָחוֹל.

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף,

דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים

עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף,

סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים."

השיר פותח בתהליך השכחה המוצג כסחיפה עוצמתית של זיכרונותיה. התהליך אינו טוטלי ולכן נותרו שיירים. שקד גולן מנסה תוך כדי הליכה על החוף, להחיות את זיכרון המתים, המורכב מ"שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף". אך מכיוון שדמותם היא כדמות הגלים, היא אינה מצליחה ללקט אותם "בֵּינוֹת גַרְגְרִים". הסערה שמדברת עליה שקד גולן נוצרת מהמתח בין הניסיון לזכור "שְׁיָרִים מִמֵתַּיִי" לבין "יַם הַשִכְחָה". הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי הגלים, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה. זיכרון הוא היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. זיכרון הוא האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה, והוא מרכיב משמעותי בזהות הפרט והקולקטיב. הזיכרון הקולקטיבי הוא אוסף הדברים והאירועים שפרט או קבוצה אנושית חוו, יצרו או הגו במסגרת תרבותית נתונה. פרויד הציג זיקת גומלין בין הזיכרון לתודעה. יצירתו של מרסל פרוסט ב"עקבות הזמן האבוד "נעה על צירי העבר, הזמן והזיכרון. טעם עוגיית המדלן ("שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת") משיב את הגיבור אל הזמנים הישנים. תמונת עליבותה של עירו קומברה ("מוּל הַנּוֹף") עולה לפניו במלוא עוזה.

"גָּל זִכָּרוֹן, מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר,

מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר וְלֹא מוֹצֵא, 

וּבְאֵין תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק מְטַהֵר,

הוּא נִשְׁאָר לִי בָּרֹאשׁ, לֹא יוֹצֵא!"

המקרה מוביל את פרוסט להבחנה בין שני סוגי זיכרון: זיכרון לא רצוני, טהור ומקרי "הוּא נִשְׁאָר לִי בָּרֹאשׁ, לֹא יוֹצֵא!", וזיכרון רצוני, הנשלט בידי השכל "תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק מְטַהֵר". מה שחלף, גורס פרוסט, "נסתר מעבר לתחומה ולהישג ידה (של התבונה), באיזה עצם גשמי שלא ישוער. המקרה הוא שיקבע אם נתקל בעצם הזה בטרם נמות, ואם לא נתקל". הזיכרון הרצוני, לעומת זאת, אינו משמר דבר מן העבר. "הוא הדין בעברנו, לשווא אנו עמלים להעלותו: כל טורח התבונה – ברכה לבטלה".

שקד גולן נוגעת בבית האחרון בשירה בנושא הזיכרון האישי בהקשר החברתי. עצם התהוותם של הזיכרונות האישיים מותנית בהקשר החברתי, ובמילים אחרות – כל זיכרון הוא חברתי. הלבווקס Halbwachs מבחין בין שני סוגי זיכרון: אישי וחברתי, או אוטוביוגרפי והיסטורי. לדידו, הזיכרון ההיסטורי אמנם מקיף לאין שיעור מזה האוטוביוגרפי, אך הוא מעלה את העבר בצורה מתומצתת וסכמתית, בעוד שזיכרון החיים עצמם יוצר תמונה הומוגנית ומרוכזת הרבה יותר.

"רָם וְנִישָּׂא לוֹ הַגַּל מְשַׁחְרֵר

בֵּין תְּרֵיסַר שֶׁל גַּלִּים מִתְנַפְּצִים, 

אֶל הַחוֹף מִלֵּב יַם בַּלֵּילוֹת הוּא חוֹזֵר 

מְפַזֵּר גַרְגְרִים נוֹצְצִים."

יונית שקד גולן מספרת על השיר:

"את השיר "גל זיכרון" כתבתי כשיר זיכרון בלי קשר למקרה ספציפי, התייחסתי אל הים כסימבול לעולמנו הפנימי, אולם כשבן זוגי שמע את השיר, עלתה לו תמונה פיזית של האנדרטה בחוף שבי ציון (בן זוגי המדריך בני נוער במסעות רבים "משואה לתקומה", פוקד את האנדרטה בשבי ציון בכל מסע), על אף שביקרתי במקום בעבר, לא הכרתי את הסיפור לעומקו. כשהוא סיפר לי את סיפור המקרה, פתאום חשתי מין חיבור מוזר וכמעט מיד עלו בי מילים לבית נוסף לשיר. על החוף בשבי ציון עומדת אנדרטה, גל-עד של 12 סלעי כורכר הנשענים זה על זה ולצידם סלע עם 12 שמות. מאחורי אנדרטה זו עומד סיפור אסון השייטת שגבה חיים של 12 לוחמים באנצרייה במאי 1997. האנדרטה מחולקת לשני חלקים: על החוף גל-עד היוצר צללית של אוניה, ובעומק הים הוטבעה ספינת הטילים "אח"י כידון" ועליה הוצמדו 12 כיסאות בחצי גורן, ככיתת לימוד. על כל כיסא הוטבע שמו של אחד הנופלים. מיכל לוינס-בלוך, אימו של רם לוינס אחד הלוחמים שנהרגו באסון זה, פעלה רבות להקמת האנדרטה שיצר ברני פינק. החיבור הזה, באופן מיסטי כמעט, למקום בו ביקרתי בעבר מבלי להכיר את הסיפור לעומקו, חיבר את השיר לסיפור האסון ולאחר שהקלטנו סקיצה ראשונה, לא התאפקתי ושלחתי אותו למיכל לוינס אימו של רם לוינס ז"ל. התגובה חזרה הייתה מאד נרגשת, לדבריה, כל בני הבית התרגשו עד דמעות."

יונית שקד גולן, הצליחה בשירה "גל זיכרון", להתמודד עם סוגיית הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי כמרכיבים את זהותנו, בעזרת שני מושגי יסוד: "גָּל זִכָּרוֹן" ו"יַם הַשִכְחָה". שקד גולן מתארת בצורה מופלאה את תהליך הזכירה התודעתי והשכחה הלא מודעת, דרך אנלוגיה להליכה על חוף הים האישי שלה, הניצב מול נוף הזיכרון הקולקטיבי. תמונת הנוף הקוגניטיבית אותה מציירת שקד גולן, מתארת את הסערה הפנימית אותה אנו חווים, בכל פעם שאנו מנסים להיזכר.  

גל זיכרון

מילים ולחן: יונית שקד גולן

יַם הַשִכְחָה, שֶׁסָּחַף זִיכְרוֹנוֹתַיִי, 
לֹא יָדַע לְנַקּוֹת אֶת הַכֹּל. 
הוּא הִשְׁאִיר לִי כַּמָּה שְׁיָרִים מִמֵתַּיִי 
וּפִזֵּר אוֹתָם בֵּין גַּרְגְּרֵי הָחוֹל. 

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף, 
דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים 
עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף, 
סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים. 

גָּל זִיכָּרוֹן, מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר, 
מְחַפֵּשׂ גָּל אַחֵר וְלֹא מוֹצֵא, 
וּבְאֵין תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק, מְטַהֵר, 
הוּא נִשְׁאָר לִי בָּרֹאשׁ, לֹא יוֹצֵא! 

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף, 
דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים 
עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף, 
סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים. 

רָם וְנִישָּׂא לוֹ, הַגַּל מְשַׁחְרֵר, 
בֵּין תְּרֵיסַר שֶׁל גַּלִּים מִתְנַפְּצִים. 
אֶל הַחוֹף מִלֵּב יַם בַּלֵּילוֹת הוּא חוֹזֵר, 
מְפַזֵּר גַרְגְרִים נוֹצְצִים. 

וְכָךְ כְּשֶׁרַגְלָי מְטַיְּלוֹת עַל הָחוֹף, 
דּוֹרְכוֹת בֵּינוֹת גַרְגְרִים 
עַל שְיַירֵי זִיכְרוֹנוֹת הַצָּפִים מוּל הַנּוֹף, 
סוֹעֶרֶת אוֹתִי מוֹתִירִים.

Compassionate Vision for Compassionate Leader

Compassionate Vision should be at the time heart of every decision a Compassionate Leader makes and is a key to leading people with the tools to success in their life. Compassion for leader means temporarily suspending self-judgment so the leader appreciates others’ perspectives or situations when they are different from his point of view. Compassionate Leader should serve his people and not the opposite way. To be Compassionate Leader he needs to be genuinely concerned about the other person or people’s needs. He needs to think about and feel it from their perspective.

Compassion is having the quality of “feeling-with” and deep empathy. Nir Golan, Educational and Leadership expert creates a new definition for Compassionate Vision:

"Compassionate vision is based on a feeling of deep sympathy accompanied by a strong desire to alleviate the suffering and find a solution". Definition of Compassionate Vision means appreciating the people situation and holding them accountable. It means the Compassionate Leader shares all the relevant information with his people even if they may feel bad hearing it.

Compassionate vision comes from Medieval Latin passiōn- (stem of passiō) and a variant of preposition cum- with. When Compassionate Leader sympathizes with someone, he has compassion for that person, and he cans build his vision around it.

5 Tips for Compassionate Leader:

1.   Get an initial understanding of the problem. Doing it right is perhaps the most important of all the steps. Compassion is taken a step further, where a person feels empathy and then a desire to help alleviate the suffering/ need of the other person. Another way to say it is defining the right problem to solve. Having compassion for another requires one to put the other person first, imagine what the person is going through, and then consider ways in which to help the person feel better and cope. 

2.   Focus on human values and needs. Have empathy for the people, solicit user feedback, and use it in their Compassionate vision. Compassion is taken a step further, where a person feels empathy and then a desire to help alleviate the suffering of the other person. 

3.   Engage in brainstorming sessions to generate as many ideas as possible (expand the solution space).

4.   Create Compassionate vision and share them with other people.

5.   Test, implement, and refine the Compassionate vision.

It’s hard to have compassion for others if the Compassionate Leader doesn't have compassion for himself. As long as the Compassionate Leader demands perfection of himself, he would take himself to task when he didn’t meet his own standards. And he did the same with others. If the Compassionate Leader always judges himself unfairly; he will do the same to others.
Compassion makes it easier to use the other core values. When Compassionate Leader has compassion, it’s natural to be curious about what leads people to do what they do and it’s easier to be transparent about what Compassionate Leader thinks. That’s because the questions the Compassionate Leader asks and the points of view he shares stem from his interest in learning rather than simply judging. When he has compassion, it’s easier to maintain accountability because accountability is in the service of development rather than punishment. And when the Compassionate Leader has compassion, he is more likely to surface everyone’s underlying needs; that makes it easier to generate commitment.

When Compassionate Leader sympathizes with someone, he has compassion for that person, but he doesn't necessarily feel his feelings. It helps Compassionate Leader to understand the problem, and generate the ideas. Compassion is strongly linked to the principle of diversity. Collaborate with people from various backgrounds and respects their viewpoints; enable “breakthrough insights and solutions to emerge from the diversity to create a better Compassionate vision”.

Rabbi Nachman and Self-dobeing

Self-dobeing בשירת העשבים

במציאות של היום, קיים חיפוש אחר המימוש העצמי: האינדיווידואליזם Individualism.  לפי רבי נחמן מברסלב זהו מקור השראה, חִיוניות זורמת ומפכה חיים. כל מה שיש בו חיים- יש לו ניגון. "דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מיוחד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם. כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻוחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן. כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר"… (ליקוטי מוהר"ן תניינא, סג).

הגשמת ההוויה העצמית Self-dobeing, הניגון המיוחד לכל אדם, יכולה לבוא לידי מיצוי רק תוך סיפוק התשוקות העמוקות של האדם.

האדם צריך להיות מודע לתשוקותיו, יכולותיו וייחודו, בהיותם המניע והאמצעי למימוש עצמי תחילה ולהגשמה עצמית.

המונחSelf-dobeing  הוטבע על-ידי ניר גולן, מומחה לחינוך ומנהיגות, ומגדיר מימוש הוויה עצמית: Doing the Being. המונח מתבסס על שני מונחי יסוד קיימים: Self-actualization .Self-realization/ קורט גולדשטיין הגדיר כי המניע של כל אדם הוא מימוש עצמיSelf-actualization . אקטואליזציה עצמית היא תהליך שבו מביא האדם את עצמו לידי מימוש של העצמי בזמן ובמרחב מוגדרים וסופיים ולשם מטרות מוגדרות.

המימוש העצמי מכיל בתוכו את היצירה העצמית

 :Self-realization תהליך ההוכחה שהעצמי כשלעצמו איננו "ממשי" באופן השלם, ועליו לעבור תהליכים אשר בסיומם הוא יגיע למימוש עצמי. "... כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מיוחד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם".(שם) המימוש העצמי נפרד מתהליך הגשמת השאיפות של העצמי, מפני שלפעילויות של העצמי, החותר לקראת מימושו, יש מטרה שהיא מעבר לתהליך זה. הפעילויות הללו כשלעצמן מהוות בסיס להגדרתו ולהיווצרותו של מצב הווייתי (אונטולוגי) חדש Self-dobeing.

לפי רבי נחמן גם למנגינת הרועה Self-dobeing יש משמעות נוספת:
"גם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ ... וְעַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת: 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה'. כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן - לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר". (שם) בעוד שיעדה של ההגשמה העצמית הוא בגדר יצירה עצמית, לאור דימויים אוטופיים ותכליות עתידיות, הרי שיעדה של האקטואליזציה העצמית   הוא הגשמת מטרות העצמי כאן ועכשיו. 

Self-dobeing מאחד את שני המונחים, ומגדיר אותם כמימוש ההוויה העצמית דרך זיהוי שלושה מעגלים:

תשוקות Passion

יכולות Capabilities

ייחוד Uniqueness

החלק המשותף לשלושתם, הוא מימוש ההוויה העצמית. "גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן. כִּי כָל עֵשֶב וָעֵשֶב יֵש לוֹ שִירָה שֶאוֹמֵר"…(שם)

שלושת המעגלים יכולים להישאר רק בתחום ההוויה ה-Being, אך ניתן לממשם ולהעבירם ל-Doing. מעבר זה מההוויה לעשייה, הוא מימוש ההוויה העצמית.

תפקיד מערכת החינוך לזמן לתלמידים, החל מגיל הגן, התנסויות בדיאלוג למימוש הוויית עצמם  .Self-dobeing Self-dobeing ניתן להשיג דרך דיאלוג אמיתי וכן בין שני אנשים: "כששני אנשים מתייחסים אחד לשני בצורה אותנטית ואנושית, אלוהים הוא ה"חשמל" ששורה ביניהם."/ מרטין בובר.

מימוש הוויה עצמית Self-dobeing היא בחירה או שאיפה ומצטיירת כבעלת אופי התפתחותי. היא מורכבת ממכלול האפשרויות העומדות לרשות הפרט ומיכולות המימוש שלהן. הפרט, בעל יכולת מימוש ההוויה העצמית, שואף להגשמה עצמית משום שהוא בעל מודעות עצמית כישות נפרדת, ומשום ששאיפותיו נובעות מתוך תובנה פנימית והן בעלות ערך בעבורו.

חינוך Self-dobeing עוסק במימוש התשוקות, היכולות והערך המוסף הייחודי של הלומדים לחברה: הקניית מיומנויות של תקשורת בין ותוך-אישית דרך יצירת תרבות דיבור ושיח, פיתוח אינטליגנציה רגשית ושליטה עצמית דרך דחיית סיפוקים. חשיבה אוטונומית וביקורתית, ומחויבות ערכית עליונה לכבוד האדם וחירותו. "וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּיגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּוחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכול. וְזֶה בְּחִינַת 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ', הַיְנוּ שֶׁהַנִּיצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּיגּוּן הַשַּׁיָּיךְ לָהֶם". (שם)

TheMalchutha: Gola Mire a Feminine Leadership Role model 4

גולה מירה מנהיגה דמלכות"ה: מודל למנהיגות נשית 4

גולה מנהיגה דמלכות"ה גם בסופה

עד האקציה ביוני 1942, הבעיות שעמדו בפני "איסקרא" היו בעיקר בעיות קיומיות, ונושאים הקשורים לקראת פעילות מחתרתית לוחמת. בשלב זה הלכה וגדלה מעורבותה של גולה בקבוצת "איסקרא", בין היתר בשל קרבתה להשיק באומינגר. גולה מירה הייתה בעלת ניסיון וידע רב בפעילות מחתרתית ולחימה בשל חברותה בפ.פ.ר. בזכות קשריה עם הצד ה"ארי" של פולין ועם המפלגה, הצליחה לספק לתנועת המחתרת בגטו כלי נשק ומידע רב ונחוץ, ואף התאפשרה תנועה חופשית אל מחוץ לגטו לבתיהם של חברי הפ.פ.ר. מחשבתה הרשתית של גולה מייצרת תפישה אינטגרטיבית, היא תפישת המכלול, המאגר, התהליך, המשותף ולא הפרט. בגלל תפישה ונקודת מבט זו היא מאפשרת גמישות, התייעלות ויצירתיות בעיקר במערכות גדולות הנותנות מענה דרך פתרונות מורכבים, דרך הפיכת דברים נפרדים ושונים לישות אחת, מיזוג, שילוב ואיחוד. האינטגרציה היא תהליך של מציאת מכנה משותף או רמה עקרונית של מספר פרטים כולל שילוב וסנכרון ביניהם. אינטגרציה מייצרת שילוב בין רכיבים שונים בתוך המערכת, לאחר בדיקת מאפייניו כל רכיב, ניתן להמשיך את תהליך האינטגרציה בביצוע שילוב בין מרכיבי המערכת לבין הסביבה או הסביבות בהן הם מיועדים לפעול.

בנקודה היסטורית זו בא לידי ביטוי שיא ייחודה של גולה כמנהיגה.

הודות לקשריה האדוקים של גולה מירה עם הפ.פ.ר, התאפשר שיתוף הפעולה שכלל עזרה באמצעים, מקומות מסתור ועוד. היא שמה בצד את האגו הפרטי שלה ומבצעת אינטגרציה על-ידי איגום Pooling: ניהול משאבים דרך קיבוצם למאגר משותף, בכדי למקסם ולתת יתרון סינרגטי או לצמצם סיכונים באופן השימוש. אינטגרציה זו מעודדת חדשנות ושכיחה במתן הפתרונות המורכבים. כתוצאה מאינטגרציה זו אלו הן הפעולות שבוצעו על-ידי "איסקרא" והגיעו לשיאן בדצמבר 1942:
אוגוסט 1942- התנקשות באדמס בעיר מיילץ שבמחוז רישא. אדמס היה נציג גרמני בכיר בתעשייה הצבאית והאזרחית ב"גנרלגוברנמן" Generalgouvernement, שנודע באכזריותו ליהודים.

אוגוסט 1942- התקפה על מחנה משטרה גרמנית על נהר הויסלה, חיסולם של שני ז'נדרמנים גרמנים. תחנה זו נועדה לתפיסת סירות עם יהודים נמלטים שחתרו להגיע לקראקוב בעת חיסול הגטאות בערי השדה שבתחומי "הגנרלגוברנמן".

ספטמבר 1942- פריצה לסדנאות ומחסני "אופטימה" בכדי לקחת מוצרים מוגמרים בכמות גדולה: מוצרי עור, שמיכות, בדים ומדי צבא גרמנים.

אוקטובר 1942- הצתה בגז'וגושק. בהתקפה זו ניזוקו ונשרפו מבנים ורכוש צבאי רב.

התקפה על מחסני הרכבת שברחוב ורוצלאבסקה.

התקפה בחג המולד 22/12/1942.

הפעולה תוכננה ובוצעה בשותפות עם לוחמי "הארגון החלוצי הלוחם". לקראת ההתקפה הקימו שתי המחתרות בקראקוב מפקדה מאוחדת שבראשה: באומינגר, אלברייך, ליפסקינד, דרגנר, לאבאן וגולה.

הם ארגנו התקפה על בתי הקפה: "אימפריאל", "ציגאנריה" ו"לאספאנדה" שבמרכז קראקוב.

הפעולה בוצעה בפיקודו של לאבאן. הפגיעה העיקרית היתה ב"ציגאנריה". בית הקפה הותקף ברימוני-יד שנזרקו פנימה. בהתקפה זו נהרגו 11 גרמנים ונפצעו 13. מבצעי הפעולה של ארגון "החלוץ הלוחם" נסוגו ללא פגיעה אל דירת המסתור. עוד באותו לילה הם נפלו לידי הגסטאפו כתוצאה מהלשנה של שניים מחבריהם שנאסרו בפעולת "האיקסים" על-ידי הגסטאפו ושוחררו.

גולה בעלת האינטואיציה הנשית החזקה, הזהירה בזמנו לא לתת בהם אמון, כי שוחררו על-ידי הגסטאפו. היא ביקשה לא לשתף אותם בתנועת המחתרת.

לוחמי "איסקרא" נסוגו בתום הפעילות לעבר הרובע הפלילי "הפרודניק האדום", שם הוכנו למענם מקומות מסתור בטוחים על-ידי "הגווארדיה לודובה". הם המשיכו בפעולות מבצעיות נוספות.

בפברואר 1943 התגלה לגרמנים מקום מחבואו של השיק באומינגר. השיק פתח ביריות לעבר אנשי הגסטאפו שבאו ללכוד אותו, הרג אחדים מהם ומצא את מותו בקרב הקצר שהתנהל.

גולה שכונתה "לידקה" הפצירה בהנהגת "החלוץ הלוחם" להצטרף ל"גווארדיה לודובה". היא האמינה כי רק כך ביחד, הם יישארו חזקים, שווים אל שווים ללא תלות או היררכיה.

המפלגה הקומוניסטית לא הייתה כלל בענייני מחתרת, היא היחידה שעוררה לפעילות. על רקע כישלון זה פורקה השותפות הרופפת בין תנועת "עקיבא" ל-פ.ר.ר וניסיונותיה של גולה לשכנע אותם להמשיך בשותפות לא הועילו.

במרץ 1943 נאסרה גולה בבית הדפוס שהקימה בקראקוב להדפסת חומר תעמולה של הפ.פ.ר. לגולה כמנהיגה נשית הייתה יכולת התמדה גבוהה יותר בהובלת שינוי. היא התמידה בפרטים לאורך זמן, היא לא הפסיקה את מה שהיא עשתה ואתגרים עוררו אותה לעשייה מרובה יותר. תכונה זו דרשה ממנה יכולת הנעה פנימית גבוהה לאורך זמן. היא הייתה מלאת נחישות להמשיך, שקדנית, עקבית ועקשנית ללא פשרות. היא שילבה את ההתמדה בעשייה תוך שימת-לב לפרטים הקטנים. גולה עוברת עינויים קשים, ארבעה עשר יום היא מוחזקת במרתף. שערות ראשה נתלשו, אצבעות ידיה רוצצו, והיא התעוורה זמנית. לאחר שהנאצים לא הצליחו לשבור את רוחה, היא מושלכת לתא מספר 15 בבית הכלא לנשים ברחוב האלצלוב Helzlow. רבות מידידותיה מהפעולה ב-22 לדצמבר עדיין כלואות, והן עוזרות לה להתאושש. כשהגיעה גולה לתא הפכה לנשמתו. תוך זמן קצר התיידדה עם כל הבנות, אשר ראו בה את נציגתו של הכוח המנצח במזרח. סיפוריה [...] נסכו אמונה בלב שומעיה, בעוד היא קוראת לפני הבנות את שיריה בפולנית אירופה בדם, במקום פתיחה, וביידיש ביים וויג אויף מיין קינד (על-יד ערש ילדי), שירים שחיברה אותם בשבתה נחבאת מאחורי ערימת מזרנים. גולה ויוסטינה מתיידדות והופכות להיות מנהיגות האסירות. הן החליטו על ניסיון בריחה בשעת ההעברה מהאלצלוב לחצר בית הכלא הסמוך מונטלופיך Montelupich. כוונת הנאצים הייתה לשלוח אותם מכלא מונטלופיך לפלאשוב- ולהשמדה. גולה תרמה מניסיונה הרב בנושא הבריחה כלוחמת מחתרת. האסירות היו משוכנעות שתיהרגנה כולן, מכאן שמטרת הבריחה הייתה הרצון לא ללכת כצאן לטבח, אלא הפגנה אחרונה של מרד נגד הצורר הנאצי.

ב29 לאפריל 1943 איש אס.אס. מלווה בסוהרת מגיע והאסירות מועלות זוגות זוגות לכיוון כלא מונטלופיך. השער שלפניהן נפתח ושיירת האסירות יוצאת לרחוב, באמצע הרחוב ניתן הסימן וכולן נמלטו לכל עבר כשהן מלוות במטחי יריות של אנשי אס.אס. גולה נפצעה במטח הראשון, אבל ממשיכה בניסיונה להימלט עד שצרור ארוך משיגה ומקפח את חייה.

סיכום מפעלה המנהיגותי של מירה גולה דמלכות"ה

מנהיגותה של גולה על-פי מודל דמלכות"ה מבוססת על מחשבה רשתית המייצרת דרך רגישותית, המונעת מוודאות אינטואיטיבית. הכוליות האמפתית מייצרת דרך רגישותית המיושמת דרך התמדה בפרטים. בקראקוב היתה אינטגרציה נדירה במערכת הקשרים בין הפ.ר.ר וגולה בראשה, לבין השיק באומינגר מפקד "איסקרא" ומפקדי "עקיבא".

הפעולה בהנהגתה של גולה וחבריה הוכיחה כי ניתן לפגוע האויב גם במקומות השמורים ביותר. השלכת הרימונים ל"ציגאנריה" ויתר מקומות הבילוי של הקצונה הגרמנית בלב ליבה של ה"גנרלגוברנמן" הייתה ירית הפתיחה למרידות בוורשה, בנדין, ביאליסטוק, וילנה וגטאות נוספים. לגולה כמנהיגה נשית הייתה מודעות עצמית תוך-אישית גבוהה וענווה, שסייעה לה ליישם את הדרך הרגישותית שלה בלכידות משפחתית.

אותה אינטגרציה שגולה הובילה, שהייתה בנויה על אמון ומניעים מעשיים משותפים, היא שגרמה לכך שיריית הפתיחה יצאה מקראקוב ולא משום גטו אחר.

גולה היא המשקמת של הפ.ר.ר ולא מעט בזכותה הוקמה הזרוע הצבאית "הגווארדיה לודובה".

המנהיגות הנשית של גולה דמלכות"ה באה לידי ביטוי בשירה, המתמצת את תפישת עולמה :

"אדע, ממילים לוהטות חזקים יותר הרובים,

מטורי שירים נוקבים עדיפים טורי הגדודים.

אדע, כי קצב הזעם פחות בסבלו אומר

מצלילי תופי מלחמה, מפקודה, חזקה יותר.

והדגל האדום שבקרב – כסופה מעל מתנופף

יקר הוא, אהוב הוא יותר מזה שמושר בלב.

אך מה לעשות במלים, שכמו לקרב נדחקות,

מוטב שתפרוצנה בשיר – אם הן את ליבי מסעירות.

כמו זרועות החובקות רובה – שיהיו לי כל שירי,

שיפרצו בסבלי קדימה – לקרב, לקרב אחרי!!"

 

 6 עקרונות המנהיגה דמלכות"ה:

•         המנהיגה מפתחת מודעות לרגשות האחר, ואולי אף מזדהה עימם. היא מייצרת דרך רגישותית כדי להוציא את האחר ממצוקתו.

•         כדי להיות שותפה רגשית יש צורך קודם כל במודעות עצמית גבוהה, ביכולת הקשבה והכלה, ביכולת ניתוח וזיהוי וביכולת המשגה.

•         החמלה מכילה בתוכה את המודעות לרגשות האחר אך אינה נשארת שם. היא אינה מחייבת אמפטיה או הזדהות. היא כן מחייבת חיבור לרגשות האחר או ברובד אינטלקטואלי או ברובד רוחני יותר.

•         המנהיגה מפתחת את היכולת לזהות ולדייק את צורך האחר לדרך רגישותית. חמלה כשותפות רגשית שמה במרכז את פתרון הבעיות, את זיהוי הצורך ומתן המענה.

•         המנהיגה בונה בשיתוף צוות מוביל את הדרך הרגישותית האמורה לתת מענה לצורך או לפתרון הבעיה.

•         המנהיגה מובילה את הצוות ואת הסובבים אותה דרך הקשבה, דאגה וחמלה.

גולה היתה מנהיגה נשית אמיצה וענווה. גולה כמנהיגה נשית חשה שעליה לתרום את חלקה הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן היא התאמצה יותר ויותר כדי להביא את עצמה לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותה בעולם והבאת התרומה שלה למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. היא חשה שותפות במתרחש בעולם ומסוגלת להיות אסרטיבית מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי. ייחודה של גולה מירה, ששכנעה את אנשי "עקיבא" וקבוצת "איסקרא" לא להמתין במאבק נגד הנאצים עד ליום החיסול הסופי של הגטו. הם פעלו מתוך הכרה ודאית כי גורלם של היהודים תחת השלטון הנאצי הוא כיליון, והדבר היחיד שנותר היה למות בכבוד מתוך התנגדות ומאבק. עם סיום המלחמה מעניק השלטון לגולה את אות בהצטיינות הגבוה ביותר לאחר מותה- "וירטוטי מיליטרי".