דמלכות"ה: בתיה טמקין-ברמן
מודעות
תוך-אישית וענווה
"עצוב לי לכן אני כותבת" מעירה בַּתְיָה טֶמקין-בֶּרְמָן ביומנה. זהו יומנה של פעילת מחתרת,
שבעיצומו של שילוח שארית גטו ורשה לטרבלינקה, בספטמבר 1942, נמלטה משם יחד עם
בעלה, ד"ר אדולף-אברהם ברמן. מיד לאחר מכן פתחו השניים בפעילות מחתרתית נמרצת
לעזרת היהודים שהתחבאו ב"צד הארי". המודעות היא ההכרה המלאה בחוויה שאנו
עוברים. כלומר זיהוי של מה שאנו מרגישים, חושבים או עושים ברגע מסוים ובמתרחש
סביבנו בעודו מתרחש. המודעות היא הכרתה של מנהיגה נשית בעצם קיומה והווייתה,
והתבוננותה במחשבותיה, בתחושותיה וברגשותיה. המודעות מאפשרת למנהיגה הנשית בחירה
בחכמה ולא מתוך הרגל אוטומטי. בתיה טמקין-ברמן נולדה וגדלה בוורשה, למדה ספרנות
והייתה המנהלת של אחד הסניפים של הספרייה העירונית בעיר. תקופה קצרה השתייכה לשומר
הצעיר, הייתה חברה בפועלי ציון שמאל. בגטו פעלה למען יהודים שנזקקו לתעודות וסייעה
בכסף, בלבוש ובמזון, בין היתר באמצעות קשרים עם פולניות. בגטו ורשה המשיכה בתיה
טמקין-ברמן להפעיל את הספרייה: היא הקימה ספרייה לילדים, "אחד המוסדות היפים
והחמים שבגטו וארשה. באֵי הספרים היו מן הנפגעים ביותר", סיפרה רחל אוירבך,
"הם ניספו עוד קודם לכן מרעב, תשישות ומגיפות. אך ניצוץ של יופי ואהבה האיר
בחייהם הקצרים הודות לספריתה של בתיה". המנהיגה הנשית על-פי מודל דמלכות"ה,
חשה שעליה לתרום את חלקה הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן עליה להתאמץ יותר
ויותר כדי להביא את עצמה לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותה
בעולם והבאת התרומה שלה למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. היא חשה שותפות במתרחש
בעולם ומסוגלת להיות אסרטיבית מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי. רוב זמנה ותעצומות נפשה של
טמקין-ברמן היו נתונים לעבודה היומיומית, המסוכנת והשוחקת: חלוקת סכומי כסף צנועים
למתחבאים, מציאת מקומות מחבוא ואספקת תעודות מזויפות. "הרעב
לספרים הורגש בעיקר בקרב הילדים, אשר במשך שנים אחדות לא ביקרו בבתי ספר. רע ומר
היה גורלם של בני העניים, ילדי פליטים ונשרפים, שלא היה להם בית או משפחה, לא
צעצועים ולא ספרים... הספר היה להם לילדים מצרך חיוני, כמעט כלחם. לרוב הופיעו
ילדים 'נציגים' להחליף ספרים למען חבריהם שלא היה לבוש לעורם... את הספרייה פקדו
כמעט יום-יום - באו לבקש 'ספר נאה להשכיח בו את הרעב..."
הלוחמים בגטו ביקשו למות בכבוד, מנהיגה נשית היא ענווה (Modesty) יותר ממנהיג גברי,
בשל המודעות העצמית הגבוהה שלה (Self-awareness). מנהיגות נשית על-פי מודל דמלכות"ה מבוססת על מחשבה רשתית
המייצרת דרך רגישותית, המונעת מוודאות אינטואיטיבית. הכוליות האמפאטית מייצרת דרך
רגישותית המיושמת דרך התמדה בפרטים. למנהיגה הנשית ישנה מודעות עצמית תוך-אישית
גבוהה וענווה, המסייעת ליישם את הדרך הרגישותית בלכידות משפחתית. ברמן ארגנה כ-100
תאי-סעד בין יהודים ופולנים שפעולתם הקיפה למעלה מ-2,000 יהודים, וציידה אותם
בפנקסי-זהות, אישורי מגורים, תעודות נוצריות מזויפות, כרטיסי מעבר וכרטיסי מזון
וכסף על מנת שיוכלו לשלם לדירות, לבוש ואוכל. בכך הייתה לאחד הכוחות המניעים
החשובים של "הארגון להצלת יהודים" – ז'גוטה ואף ניהלה חוליות קשר של
הוועד היהודי הלאומי. ביטוי נוסף לפועלה היה עזרתה ביצירת קשרים בין רופאים לחולים
ובין נשים שביקשו להפסיק את ההיריון במציאות המורכבת של ורשה בימי המלחמה ובתשלום
על הפלות אלו.
לארץ הגיעה ב-17 באפריל 1950, ועבדה כספרנית בבית ספר עממי בתל אביב.
פרויקט הצלת הספרים הוא ביטוי למאבקה על שמירת צלם אנוש, ונטען משמעות לאומית: היא
הוצגה כמי שהשתתפה בשמירה על ארון הספרים היהודי. בין היתר פעלה להעברת הספרים
לספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים שם שקעה בדיכאון עקב בידודה
מהסביבה הפוליטית וקשייה במציאת עבודה. כהוקרה על פועלה בימי הכיבוש הנאצי העניקה
לה הממשלה הפולנית אות הצטיינות וגבורה על אומץ רוחה. ב-30 באפריל 1953 נפטרה
מדלקת ריאות קשה. ארכיונה ויומנה נמסרו לארכיון בית לוחמי הגטאות. היומן ראה אור
כספר ב-1956, ושוב ב-2008. ברמן בענווה אינסופית, רשמה כל זאת בשביל ההיסטוריה; רק
לעתים רחוקות חרגה מהדיווח העובדתי ואז נזפה בעצמה: "כל כך הרבה פעמים הבטחתי
לעצמי לא להתפלסף, אלא לתאר אירועים ממשיים", כתבה: "אין ערך להעלות כאן
את מחשבותיי, לעומת זאת עובדות הנשמרות בזיכרון יכולות להיות חומר רב ערך". ברמן כמנהיגה נשית על-פי מודל דמלכות"ה,
היא ענווה (Modesty) יותר ממנהיג גברי, בשל
המודעות העצמית הגבוהה שלה (Self-awareness). המודעות
היא הכרתה של מנהיגה נשית בעצם קיומה והווייתה, והתבוננותה במחשבותיה, בתחושותיה
וברגשותיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה