המנח האמצעי וענווה
על-פי מודל מנחים ביחסים
מהו "מנח"?
"מַנָּח",
מיקום יחסי, המקום שבו מתמקם האדם ביחס למשתתפים האחרים ב"פעולה".
כל אינטראקציה בין
שני אנשים ויותר, נקראת "פעולה". מודל "מנחים ביחסים" Positions In
Relationships פותח על-ידי ניר
גולן, מומחה לחינוך ומנהיגות.
המנח הוא הגורם
המשמעותי בחיסכון באנרגיה ובהגברת הסיכוי להצלחת הפעולה.
מטרת כל אדם להשיג מקסימום
הצלחה במינימום השקעת אנרגיה.
מודל "מנחים
ביחסים" משמש אותנו באבחון מצבים בתקשורת בינאישית, ומקנה לנו כלים להתמודדות
טובה יותר בפעולות השונות.
ישנם ארבעה סוגי מנחים:
·
מנח עליון– שם את
עצמו במרכז ומטרתו להשיג שליטה על הצד השני. אחד הדברים הקשים מבחינתו הוא איבוד
שליטה. מבחינתו, שליטה היא משמעות, וכשהוא מאבד שליטה הוא מאבד משמעות.
o
מתחלק לשניים:
§
עליון ביקורתי
§
עליון תומך
·
מנח אמצעי (אַפְשָר) – שם
במרכז את הצלחת הפעולה, רואה את עצמו והשותפים לו ככלים להצלחת המשימה/הפעולה.
·
מנח תחתון – שם את
עצמו במרכז.
o מתחלק לשניים:
o
תחתון צייתן
o
תחתון מרדן
·
מנח עצמי – מחובר
רק לעצמו.
מדוע מנח אמצעיFacilitator (אַפְשָר)
הוא עניו?
האדם במנח אמצעי ממקם
את עצמו כשווה בין שווים. הרמב"ם טען שעל האדם
להיות עניו עד הקצה האחרון, עליו להיות שפל רוח ונחבא אל הכלים, לרצות להיות נמוך
קומה וביישן כמה שיותר. הענווה היא אחת המידות היחידות שבהם אין ללכת לדרך האמצע,
אלא לשאוף לענווה מוחלטת ושפלות גמורה. ענווה היא
תכונת נפש שבה האדם מחשיב את עצמו כשווה בין שווים. אדם הממוקם רוב חייו במנח
אמצעי אינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים. הוא רציונלי – רוב עיסוקו הוא איסוף נתונים
ושליפת "בנק" פתרונות רלוונטיים. כשעליו להיענות לצורך מסוים או לפתור
בעיות, הוא משקיע את רוב המשאבים בבירור הסיבות ובסוגי הצרכים, ואוסף את מרב
הנתונים כדי למצוא את הפתרון המתאים ביותר לצורך או לבעיה. הוא מנסה למצוא את
ההיגיון מאחורי הדברים, להבין מהיכן הם נובעים. אדם במנח אמצעי הוא עניו, ולכן לא
שם את עצמו במרכז אלא את הצלחת הפעולה. הוא לא מבקש לעצמו תהילה וכבוד אלא עושה
מעשיים הראויים ורצויים מתוקף תפקידו כ"שליח ציבור". אדם במנח אמצעי
מצניע את כישוריו ואינו מבליט את עצמו מכיוון שאינו שם את עצמו במרכז הפעולה אלא
את הצלחתה. על-פי פרופסור שלום רוזנברג, אדם במנח אמצעי הוא בעל הערכה עצמית שקולה
ונאותה, מגלה סבלנות וסובלנות כלפי האחר, ומוותר על כל גינוני כבוד או הערצה.
הרמח"ל במסילת ישרים טוען שהעניו הוא אדם שיודע את מעלותיו, אבל איננו
מתפאר בהם ואיננו חושב שהם נותנים לו מעלה מיוחדת על הזולת. אדם הניחן בכישרונות מסוימים
בטבעו, אל לו להתפאר בהם ולחשוב שהם הופכים אותו באופן מהותי לטוב יותר מאנשים
אחרים .אדם במנח אמצעי מתייחס אך ורק לרגשות אשר רלוונטיים לתהליך פתרון
הבעיה או כמענה על הצורך, והוא מבטא אמפתיה כלפיהם: "אני מבין... צר לי... אך
בוא נראה איך אנחנו פותרים את הבעיה, איך מונעים את הישנות המצב בפעם
הבאה..." בניגוד לאנשים במנח העליון ובמנח התחתון אשר יזדהו עם הצד השני,
"ייכנסו לנעליו" ויחוו יחד עמו את רגשותיו ותסכוליו, האדם במנח האמצעי
אינו "נכנס לנעלי" האחר. הוא נשאר ניטרלי כדי לעזור לצד השני בהפעלת
שיקול דעת נבון בקור רוח, במטרה למצוא את הפתרון המתאים ביותר לסיטואציה. הוא אינו
מערב רגשות נוספים אשר אינם רלוונטיים לסיטואציה.
המנח האמצעי הנו אסרטיבי.
הוא יגדיר גבולות ברורים אשר יובילו לפתרון הבעיה, ללא פגיעה בצד השני. אך בל
נתבלבל עם המנח העליון, כי בשונה ממנו הגבולות שמציב המנח האמצעי והאסרטיביות שבה
הוא משתמש נועדו למציאת פתרון לבעיה ולא לשם שליטה על האחר.
שלא כמו בשאר המנחים,
כאשר האדם במנח האמצעי מקיים מגע עם אדם אחר, הוא שם במרכז את פתרון הבעיה ואת
המענה לצורך ולא את עצמו. לתפיסתו, גם הוא וגם האדם האחר מהווים "כלים"
להשגת המענה על הצורך או לפתירת הבעיות, ולכן אין להם מקום במרכז..
לגיטימציה לטעויות –
מכיוון שהאדם במנח השוויוני שם במרכז את הפתרון, את הצלחת הפעולה, הוא יעודד למידה
וישים את תהליך הלמידה במרכז ככלי למיצוי הפוטנציאל הקיים בכל עובד. הוא נותן
לגיטימציה לטעויות כל עוד הן משרתות את תהליך הלמידה, ובעקבותיהן מתבצע תהליך הפקת
לקחים ושיפור ביצועים. הוא אינו כועס בעקבות טעות ואינו פוגע בצד השני, משום שאינו
רואה בטעות פגיעה בסמכותו או איום עליה ואינו חושש לאבד שליטה כמו המנח העליון.
מכיוון שלראייתו הוא
או הצד השני לא רלוונטיים לפתרון, אין למנח זה תת-מנחים.
מאפיינים התנהגותיים
של אדם במנח אמצעי
בתוכן דבריו באים
המאפיינים לידי ביטוי כך:
• גילוי אמפתיה
לרגשות: "אני מבין... צר לי... אך בוא נראה איך אנחנו פותרים את הבעיה, איך
מונעים את המצב בפעם הבאה..."
• חושב לפני שמגיב
כדי לפתור בעיות ולתת מענה לצורך, מברר את ההיגיון והחוקיות שמאחורי הדברים:
"הקושי שעומד בפנינו הוא... בואו נבחן את הסיטואציה מכל היבטיה כדי לגבש יחד
את הפתרון המיטבי וכדי שנוכל להתקדם הלאה", "בואו ננסה להבין איך נוצרה
הסיטואציה...", "מה שנרוויח ממהלך כזה הוא 3, 2, 1...", "בואו
נבחן את היתרונות מול החסרונות ואז נכריע כיצד להתקדם".
• מודה שאינו יודע או
שטועה, בלי לחוש מבוכה: מכיוון שאינו שם את עצמו במרכז, "משחקי כבוד"
אינם רלוונטיים בעיניו, והוא מודה בצורה "טבעית" בטעותו: "אני
מצטער, להבא אברר את הנושא לעומקו כדי למנוע מצבים כאלו".
• חושב מתי ואיך
להגיד משהו: עניין התזמון וה"איך" חשוב לו משום שאינו רוצה לפגוע בזולת,
אך מנגד, הוא מציב גבולות ברורים לשם הצלחת המשימה.
• מרבה להשתמש בלשון
רבים: "אנחנו" "ביחד". מדבר על המשימה ועל ההצלחה ולא על עצמו
או על הכפופים לו.
אינטונציה (הנגנה) וקצב
דיבור:
• לעתים קרובות ממתין
לפני שנותן תשובה: מחפש את הנימוק או ההיגיון מאחורי הדברים.
• מדבר בקצב אחיד,
נטול אמוציות, בדומה לקריין חדשות. ניסוחו "שוויוני": "יש לבצע X... מציע לבצע X... כי התועלת / היתרונות הם..."
• יתכנו מקרים בהם
יצטייר כאדיש בשל העדר אמוציות.
שפת גוף:
• יוצר קשר עין
"בגובה העיניים".
• מבט סימפתי,
מהנהן, הקשבה פעילה, אך בשונה ממנח עליון תומך, ממקום כן ואמיתי.
המנח האמצעי הוא
עובדתי, אנליטי ורציונלי. הוא שונה מכל שאר המנחים בכך שהוא ממקם את פתרון הבעיה
במרכז הפעולה ולא את עצמו.
סיכום:
על-פי הרב קוק הענווה היא היכולת הנפשית לחוש את עצמך כאבר קטן במערכת
אדירה של יקום אחדותי שלם. לאדם יש נטייה להעצים את קיומו הפרטי כדבר עצמאי וחשוב
בפני עצמו, ההגעה למידת הענווה היא האופן היחיד שבו אדם יוכל להכיר את המציאות
האמיתית שבה הוא חי. צמצום האני האגואיסטי, הבנה שכל מציאות האדם היא חלק מתוך אותה
הרמוניה גדולה שהוא נתון בתוכה.
המטרה: מילוי צרכים
במינימום השקעה ובמקסימום תוצאות.
הדרך: התמקמות במנח
אמצעי, או בהתאם למטרת הפעולה ולמיקומו של האדם שמולנו בפעולה.
מידת הצלחת הפעולה
תלויה בשילוב בין מידת השקעה למידת השגת המטרה. מטרת כל אדם להשיג בפעולה מקסימום
הצלחה במינימום השקעת אנרגיה.
מודל "מנחים
ביחסים" משמש אותנו באבחון מצבים ומקנה לנו כלים להתמודדות טובה יותר בפעולות
השונות באינטראקציה בינאישית. עלינו לזהות מה מטרת הפעולה, ומה המנח הנכון ביותר
להשגתה במינימום אנרגיה.
האדם במנח אמצעי הוא בעל ענווה. הוא אדם שחש שעליו
לתרום את חלקו הקטן למען התקדמותה של המציאות, לכן עליו להתאמץ יותר ויותר כדי
להביא את עצמו לידי ביטוי, לא כמימוש עצמי פרטי, אלא כמילוי שליחותו בעולם והבאת
התרומה שלו למאמץ הכולל של המציאות להתקדם. הוא חש שותפות במתרחש בעולם ומסוגל
להיות אסרטיבי מאוד, למען המשימה הכללית ולא מתוך אגו פרטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה